כלי חמדה ויקרא לו

להיות של חרס ג"כ וזה מוכרח לפי דעתי ז"ל. אך בכ"ז כיון דמבואר במשנה בישל בו קדשים וחולין. נראה להדי' דהי' יכול לבשל בו חולין. וי"ל כיון דהתורה התירה לבשלו ובישול היינו במים. ואע"ג דהמים הוא חולין וא"כ חזינן דמותר לבשל בהקדירות חולין א"כ ה"ה דמותר לבשל בו חולין אחרים ג"כ. וצ"ע בכ"ז לענ"ד

ומה שי"ל דרך פילפול בהבנת דברי התרגום יונתן ופע"ר הנ"ל עפי"מ שכ' בספר לוית חן לתרץ קו' התוס' הנ"ל כיון דאחת מעשרה נסים שהיו במקדש הי' שלא הסריח בשר הקודש מעולם א"כ אינו נוטל"פ כלל. אמנם אע"פ שדבר חכמה הוא עכ"ז יש לדון בזה דהרי הכא אדרבה ע"י הנס יאסור כל הבשר קודש שיבשל בו א"כ ל"ש בזה לעשות נס כיון דכל הנס הי' רק משום שלא יפגם בשר הקודש ויהי' ראוי לאכילה והרי הכא הוא להיפך דאם לא יפגם יהי' אסור כל הבשר ולכן כשמבשל בו קודש נראה באמת דיהי' נוטלפ"ג. אך בזה שוב לא יהי' למשחה ואסור לבשל בו קודש. אך חולין שפיר אסור לבשל בו משום דבחולין לא יהי' נוטלפ"ג דבליעה של קודש לא יפגום את הבשר החולין ושוב יהי' נו"ט לשבח ושפיר אין עצה אלא שבירה. ושני התירוצים עולה בקנה אחת. וזה כוונת הת"י כיון דאסור לבשל אלא חולין דבחולין לא יהי' נוטלפ"ג כלל מצד הנס דלא הסריח בשר קודש דהכא אינו אוסר קדשים אחרים וא"כ שפיר אין עצה אלא שבירה דאע"ג דאפשר לבשל בו קדשים דבזה יהי' נוטלפ"ג מ"מ אסור מצד דלא יהי' למשחה ויהי' מוכרח מזה שדעת התרגום יונתן והפע"ר דבכל קדשים שייך למשחה דאל"כ הא יכול לבשל בו קק"ל. ויש להאריך הרבה בזה דרך פילפול. אך בגוף דברי הלוית חן יש לדון הרבה כמו"ש בחידושי ואכמ"ל יותר

והנה דעת רש"י ז"ל בקרא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דה"ה לכל הקדשים ודלא כדעת הר"מ ז"ל פ"ח ממעה"ק דס"ל דגזה"כ דוקא בחטאת אבל בשאר קדשים אפי' בקדשי קדשים ל"ש שבירה בכלי חרס עיי"ש. והנה בטעמא דרש"י ז"ל כתב הר"ן ז"ל במסכת ע"ז פרק השוכר את הפועל דהא דאמרינן בגמרא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא כיון דהבליעה בעצמה שהיא בקדירה אינה נפגמת ועדיין שם נותר עלי' צותה תורה לבערו כשם שצותה לשורפו וביעור נותר הבליעה בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות עכ"ל

אמנם מה שיש לעיין בדעת רש"י ז"ל אם כוונתו גם על קדשים קלים או רק על קדשי קדשים דיש סברא גדולה לחלק בין ק"ק לקק"ל לפימ"ש הפוסקים דלענין הנאה לא אמרינן טע"כ דאורייתא א"כ מה בכך דהבליעה בכלי נעשית נותר מ"מ מנ"ל שהבליעה בקדירה יהי' דינה ג"כ שחייבת בביעור כיון דכשאנו דנין לענין איסה"נ אמרינן דהבליעה בכלי אינה אסורה בהנאה מדין נותר דלענין הנאה לא אמרינן טע"כ ולא חל על הבליעה שם נותר לאסרה בהנאה. א"כ י"ל דא"צ ביעור. אך ז"א דאיסה"נ שבה הוא מכח איסור קודש ובקדשים גלי קרא דטע"כ דאורייתא לגמרי ואין להבדיל בין אכילה והנאה לכן אמרינן דהבליעה הוא לגמרי כמו נותר עצמו

אך הנה המהרש"א ז"ל בקידושין (דף נ"ו) כתב להוכיח מדעת התוס' דבנותר פקע איסור קודש וה"ה איסור בעלמא ושוב י"ל דאפי' א"נ דחל על הבליעה שם נותר מ"מ בהנאה אינו אסור ושוב י"ל דא"צ ביעור. ומעתה י"ל עפמ"ש בחידושינו דדברי המהרש"א המה רק בקק"ל אבל בק"ק מוכרחין אנו לומר דבנותר לא פקע איסור קודש וכמו בבמה שמקטירין למזבח אפי' בקק"ל לא פקע איסור קודש אפי' בהיותו נותר כמו שמוכרח מהא דיש אוכל אכילה אחת דחייב על החלב משום