כלי חמדה ויקרא לד

גם ברשותו וזה מוכרח דל"צ שיהי' בסוכה מדכתיב כל האזרח לכן ס"ל לרבנן דאתי למעט רק גזולה אבל שאולה כשר אבל זה מודה רש"י ז"ל דפחות משוה פרוטה הוי שלו

ועפי"ז נראה לתרץ דברי רש"י ז"ל התמוהין בסוכה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה ערבה גזולה ויבשה פסולה שכתב בזה"ל דלכם אכולהו קאי עכ"ל ועיין בכפ"ת שתמה דמה בעי רש"י דוקא בערבה לפרש זה אמנם לפ"ד נראה דכוונת רש"י ז"ל לפי"מ דהעיר במנחת חינוך במצות ערבה א"נ דפחות מש"פ הוי א"ש הא ערבה הוי פחות מש"פ ואיך אנו מקיימין מצות ערבה. ולתרץ את זה ביאר רש"י ז"ל דבאמת פחות מש"פ הוי שלו רק הוא אינו ברשותו א"כ כיון דלכם אכולהו קאי אמרינן דעל כל אחד במה דשייך בי' צריך להיות לכם והיכא דשייך בי' גם ברשותו צריך שיהי' לכם שיהי' ברשותו ג"כ והיכא דל"ש בי' ברשותו ג"כ קאי עליו לכם שיהי' שלו עכ"פ וכמו שכ' התוס' (בדף ל"ה) בד"ה לפי שא"ב היתר אכילה דהיכא דאסור באכילה אז דרשינן מלך היתר הנאה. וזה כוונת רש"י ז"ל דלא נימא כיון דבערבה לא משכחת ברשותו שוב ל"ש ע"ז לכם דקרא לכן פירש רש"י ז"ל דלכם קאי גם על ערבה ובמה דשייך בי' אמנם בסוכה ולולב ואתרוג דיכול להיות גם ברשותו ובאתרוג יותר דיכול להיות בו היתר אכילה אינו מיקרי שלו עד שיהי' בו כל הפרטים הללו ועיין היטב בכ"ז שכתבנו כי לענ"ד ביארנו הענין על נכון ועיד"ז יסורו כל פילפולי האחרונים בענינים אלו

אמנם מה שיש עוד לבאר עפ"י דברינו דהיכא דכתיב בתוה"ק לך צריך שיהי' ברשותו ג"כ ואל"כ הוי אינו שלו ואיני מוגבל בתיבת לך א"כ אמאי דעת רש"י ז"ל לחלק בין קדושת בדה"ב לקדושת הגוף בענין אינו ברשותו יען דכי יקדיש איש את ביתו בקדושת בדה"ב הוא דכתיב מ"מ סוף כל סוף הא גם קדה"ג צריך שיהי' שלו מדכתיב קרבנו ומשמע שיהי' שלו וא"כ אם הוא אינו ברשותו ג"כ נימא דאינו בכלל קרבנו. אך באמת א"ש דהנה בלא"ה קשה לכאורה לפי"מ שהוכחנו לעיל דכמו דלכם צריך שיהי' בו היתר אכילה ה"ה לך צריך שיהי' בו היתר אכילה היכא דשייך בי' א"כ למה לנו לימודים דטריפה פסול לגבוה ת"ל כיון דא"ב היתר אכילה אינו בכלל קרבנו

לכן נראה דעיקר ההבדל בין קדושת בדה"ב לקדה"ג דבקדושת בדה"ב ילפינן מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש ואז קודם ההקדש הוא שלו וברשותו ושפיר ילפינן מיני' דצריך שיהי' ברשותו ג"כ משא"כ בקדושת הגוף דילפינן מכי יקריב קרבנו ואמרה תורה דלאחר הקדש בשעה שבא להקריב הקרבן צריך שיהי' הוא הבעלים ובזה לא נוכל לומר דכוונת התורה שיהי' ברשותו ג"כ דהרי לאחר ההקדש הוא ברשות גבוה וגם אין ללמוד ממנו שצריך שיהי' בו היתר אכילה לבעלים הא עתה אסור באכילה מצד ההקדש וע"כ דכוונת התוה"ק הוא רק שיהיו הם הבעלים של הדבר והיינו שלו בלבד ולכן בקדושת הגוף ס"ל לרש"י ז"ל דמקרבנו לא ילפינן שצריך שיהי' ברשותו ג"כ ולכן קדושת הגוף חל גם על אינו ברשותו והבן היטב. ע"כ העתקה מהתשו' שכתבתי לידי"נ הנ"ל. ועיין לעיל בויקרא אות ב' מ"ש בזה ובספרי חמדת ישראל ג"כ כתבנו בענין זה וגם בקונטריסי דרך חיים יש אתנו אריכות דברים בענינים אלו ואכ"מ להאריך יותר

ד) (ו'-כ"א) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'. ובתרגום יונתן וכל מאן דפחר דתתבשל בי' יתבר מטול דלא יבשלון בי' חולי. ועיין ביונתן שמפרש דלכן ישבר כדי שלא יבוא לבשל בו חולין וכדפי' רש"י עכ"ל. וא"י מה קאמר "וכדפי' רש"י" איפוא נזכר ברש"י ז"ל דהטעם דשבירה דוקא משום