כלי חמדה ויקרא ל

דהלאו דואש על המזבח תוקד בו לא תכבה הוא בכל ישראל וקאי על מכבה בידים ובזה אפי' מכבה גחלת אחת חייב אמנם הלאו דלא תכבה הנאמר באש תמיד תוקד על המזבח הוא קאי על הכהנים וזו אזהרה על הכהנים שיראו שלא יפסק האש מהזבח בשום זמן [ועיי"ש בספרי כתבתי לפרש להיפך בביאור לאווי דקרא והאמת כמו"ש כאן כמבואר ברמב"ן ז"ל למעיין בדבריו] אבל זה ברור דאינו בכלל אזהרה זו כיבוי במקצת כמו שלא נוכל לומר דבכלל המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח היינו שתמיד צריך להיות במדה אחת וברור הדבר דכל זמן שלא כבה לגמרי מתקיים העשה דאש תמיד תוקד על המזבח וממילא ה"ה הלאו דלא תכבה האמור בענין היינו ג"כ אם ע"י פשיעתם כבה כל האש ובאמת האריכות בזה למותר כמבואר לכל מעיין לולא שראיתי עתה בספר חלקת יואב מהד"ת להגאון מקינצק שליט"א בהשמטות אות ב' שכתב לתמוה על המקו"ח ז"ל דס"ל דבלאו שאב"מ גם אינו מתכוין אסור דמה יענה לדעת הרמב"ן ז"ל הנ"ל דס"ל דכהנים עוברים על הלאו דלא תכבה אפי' אם נתעצלו בתיקון הדלקה ועיד"ז נכבה איכא הלאו וא"כ איך אמרינן בזבחים (דף צ"א ע"ב) מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג האישים משום דהוי דשא"מ והא הכא אסרה תורה אף בלי מעשה וצ"ע. אלו דברי הגאון שיחי'. ומבואר מזה דפשוט להג' שיחי' דגם בכיבוי במקצת איכא הלאו אף בלי מעשה. ולענ"ד מעולם לא עלה זה ע"ד הרמב"ן ז"ל דכיבוי במקצת יהי' איסור על הכהנים אף בלי מעשה וברור הדבר דזה אינו בכלל אש תמיד תוקד על המזבח וא"כ א"ח אלא כשמכבה בידים וא"כ שוב אם הוא אינו מכוין מותר

אמנם מה שנראה דרך פילפול בישוב קושית הג' שיחי' ונקדים לתרץ קושית התוס' שהקשו בהא דתרצינן בגמרא הא ר"י הא ר"ש כיון דס"ל דדשא"מ מותר ליכא איסור דלא תכבה לכן מזלפו לאישים הא ר"ע ס"ל יין לספלים ור"ע הרי כר"ש ס"ל דדשא"מ מותר וגם דברי הר"מ ז"ל תמוהין בענין זה דפסק כר"ש דדשא"מ מותר ופסק בפט"ז ממעה"ק הי"ד דיין מנסכו לספלים ועיין בכ"מ מ"ש בזה ומ"ש בשם מר"י קורקס ז"ל. אמנם כ"ז אינו כדי ישוב ולא נודע לנו טעמו דר"ע החולק על שמואל כיון דס"ל כר"ש. ובאמת מ"ש מרן ז"ל כיון דסת"מ הוא להיפך משמואל לכן פסק הר"מ ז"ל כסת"מ צע"ק כיון דכולהו סתימאי כר"ע והכא הרי ר"ע ס"ל כן א"כ ממילא א"ר מסת"מ דהוא אליבא דר"ע. לכן נראה בזה דהנה באמת צ"ע הסוגי' שם דהנה מקודם תרצינן בגמרא דכיבוי דמצוה שאני והסברא נראה דבכיבוי דמצוה אמרי' עדל"ת ומקשינן בגמ' מראב"י ור"ע דס"ל דמנסך לספלים דל"ל לאישים משום לא יכבה וקשה באמת אמאי ל"נ עדל"ת ועיין בספרי שם מ"ש בזה

אמנם כעת נראה דהנה בענין עדל"ת מצאנו בתוס' בכמה דוכתין שכתבו בפשיטות דל"ש עדל"ת דפו"ר ידחה הל"ת דלא יהי' קדש משום דבדידה ליכא עשה מבואר מזה היכא דצריך שני אנשים לעבור על האיסור כדי שיקיים אחד מצוה לא אמרינן עדל"ת אמנם במילה דדוחה שבת ע"י אחר ג"כ אע"ג שדעת רש"י ז"ל ביבמות (דף ע"א ע"ב) דמצות מילה בח' מוטלת רק על האבות ולא על אחרים וכ"כ בתשב"ץ להוכיח מדעת הר"מ ז"ל ואעפי"כ מילה דוחה שבת לגבי המוהל וכבר העיר בזה במקנה. ולדעת הפוסקי' דשייך שליחות במילה י"ל כיון דהוא כבעלים ואצל הבעלים המצוה דוחה אמנם לדעת הסוברים דל"ש שליחות במילה וצ"ל כיון דסוף כל סוף אצל הבעלים המצוה ואצלם ליכא איסור כלל כיון דבמלאכת שבת ל"ש שליחות לכן עשה דאב דוחה ל"ת דמוהל משא"כ כששניהם הם באזהרה לא אמרי' עדל"ת של אחד בשביל חבירו וכמו"ש התוס' וכ"כ