כלי חמדה ויקרא רע

מרנא הגאוה"ק מקאצק זצוקלה"ה בטעם ההבדל במכה את עבדו אם חי יום או יומים משום דאם מת מיד מפקיר לי' ואינו בכלל כספו. והנה לכאורה יש להעיר בזה מתוספתא פ"ט דב"ק דאיתא התם בזה"ל המכה את עבדו ומכרו לאחר ומת פטור שנאמר והכהו ומת תח"י עד שתהי' מכתו ומיתתו ברשותו עכ"ל וא"כ א"נ דמפקיר אותו הרי אינו חייב כלל מיתה כיון דלא מת ברשותו ואין לומר דהרי אמרינן דמיד כשהתחיל להכותו מכות מות אפקורי אפקר לי' וא"כ הי' הפקר גם בשעת ההכאה וה"ה כמכה את עבדו המופקר דפשיטא דחייב מיתה דא"כ איך משכח"ל דינא דתוספתא דע"כ כונת התוספתא במת בתוך המעל"ע דאל"כ בלא"ה פטור וקשה א"כ מה בכך דאינו ברשותו בשעת מיתה הא מיד בהכאה יצא מרשותו ומבואר מד' התוספתא היפך סברת מרן זצוקלה"ה. איברא דעיקר ד' התוספתא מרפסין איגרא לומר דיש בידו תמיד למכרו או להפקירו אח"כ קודם שימות ויהי' פטור ממיתה ומלבד מה שיש לפלפל עפ"ז דהוי תמיד התר"ס ואיך יתחייב מיתה אפי' אם מת תחת רשותו מלבד זאת גוף הסברא אינה מובנת. לכן נלענ"ד שזה בודאי מודה התוספתא דאם מת בתוך יום או יומים ח"מ בב"ד אף אם ימכרנו לאחר אמנם כונת התוספתא להיפוך דלא נימא כיון דהפטור שפטרה אותו תורה"ק אם חי יום או יומים הוא משום דכתיב כי כספו הוא א"כ במוכרו בתוך כך לאחר דשוב בשעת מיתה אינו כספו יתחייב מיתה ויהי' דינו כאלו מת בתוך יום או יומים וע"ז קאמרה התוספתא דאינו כן דאם באנו למדרש כי כספו הוא על שעת מיתה נאמר דבכה"ג אינו ח"מ כיון דאינו מת כשהי' ברשותו ונאמר דמת תח"י היינו ברשותו אמנם כשמת קודם המעל"ע אין לו שום טצדקי ליפטור א"ע ממיתת ב"ד. וצ"ע עוד בענין זה ואכ"מ

יד) (שם אות ט) עיי"ש מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דס"ל דתשלומי דמי וולדות קנס הן עיי"ש. ובאמת ד' הרמב"ן ז"ל צ"ע כיון דשמין אותה כשפחה בכמה היתה עומדת להמכר קודם לכן וכמה היא שוה עתה א"כ מנ"מ אם יצליחו או לא סוף כל סוף הרי הפסידו ממון גמור וברור הדבר דאם אדם המית בהמת חבירו צריך לשלם לו כל מה שהי' שוה בעיני העולם ולא אמרינן דילמא היתה טריפה ואין הולכין בממון אח"ר ז"א דזה הוי נזק ברור כיון דהעולם היו נותנים בעדה כל כך הרי הזיקו זה השיווי וא"כ ה"נ כיון דשמין אותה כמה היתה שוה וכמה היא שוה נראה דהוי ממון גמור. הן אמת שראיתי לרבינו הגדול בעל נתה"מ ז"ל סי' ר"ז ס"ק ח' שכ' לחדש דבהורג בהמתו של חבירו ונמצאת טריפה אינו משלם לו אלא דמי טריפה דהרי עתה נתגלה הדבר שלא הי' שוה רק שהי' יכול להונות לאחר ומזיק א"צ לשלם רק מה ששוה באמת ולד' ז"ל צריך באמת לבא לרוב בכל מזיק בהמת חבירו ועיין סנהדרין (דף ל"ג ע"א) אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון נראה דהי' צריך לשלם דמי בהמה כשרה. אך י"ל דבבהמה הוי רוב שכבר הוחזק בשביל החלב שלה והוחזקה מרוב שכשרות הן אמנם בחולין (דף מ"ג ע"ב) בהאי תורא דהוי לבני ר' עוקבא וכו' איגלגל מילתא מטאי לקמי' דר"א אמר להו תורא בין לרב בין לשמואל שרי זילי אמרי לי' לברי' דר"י בר חמא דלשלם דמי תורא למרא וקשה דבשור ל"ש שכבר הוחזק א"כ דילמא טריפה הוא וי"ל דהוחזק בברכת השחיטה כיון דשחטו אותו וברכו עליו הרי הוחזק שכשר הוא דבטריפה אע"ג דשחיטה מטהרתו מיד"נ מ"מ ברכה ל"ש בי' ומעתה נאמר דבעוברין כיון דלא הוחזקו עוד לשום דבר דבני קיימא הן מדינא ל"צ לשלם ואע"ג דהעולם היו נותנין בעדה כשהיתה מעוברת יותר מכפי מה שהיא עתה מ"מ אם באמת אינם בני קיימא אין זה בגדר שיווי אלא שהי' יכולה להונות אחרים וזה א"צ לשלם ויהי' ראי' מד' הרמב"ן ז"ל לדעת הנתה"מ ז"ל. אמנם