כלי חמדה ויקרא כז

א"נ דטבל ותרומה אסורין בהנאה ש"כ מה"ת א"כ מצאנו שחילקה התורה בענין הנאות שפיר ליכא למילף איסור הנאה אף שאינו ש"כ אלא מאותו דמיותר משא"כ א"נ דטבל ותרומה אין אסורין כלל מה"ת בהנאה א"כ באמת לא מצאנו חילוק כלל בענין הנאות וא"כ שוב ל"ל אותו דמגופי' דקרא נשמע כיון דצריך להתיר איסה"נ דטריפה ממילא דכל איסורין שבתורה אסורין בכל הנאות דמסברא אין לחלק בין הנאה ש"כ לאינה ש"כ. ויש לתרץ עפי"ז דעת הר"מ ז"ל דפסק דחשנ"ב דאורייתא ופסק כר"א דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ולהנ"ל י"ל עפמ"ש האחרונים בזה פלוגתא דאמוראי אי הנאה ש"כ אסור מה"ת א"כ י"ל דהר"מ ז"ל להלכה דפסק דאינו אסור מה"ת הנאה ש"כ בין בטבל בין בתרומה א"כ יליף איסה"נ מגופא דטריפה ואותו שפיר ממעט חשנ"ב. ויש להאריך עפי"ז הרבה בסוגי' בכמה ענינים ולא העליתי הדברים עדיין בכור הבחינה]

אמנם הגור ארי' דעתו כדעת הר"ש ז"ל דגם בהנאה ש"כ מותר מה"ת וע"ז הביא ראי' מהא דצריך קרא דסך בשמן של תרומה. ועיין במל"מ שם שהביא ג"כ מזה ראי' לשיטת הר"ש ז"ל וזה נראה לכאורה נכון לפי החומר לתרץ דברי הרא"מ והג"א ז"ל. אבל מה אעשה שמסוף דברי הרא"מ ז"ל שכתב דכמו דבכל איסורין אמרינן דל"ת משמע כל הנאות בין שנפגם ע"י הנאה בין שלא נפגם ה"ה בתרומה אין לחלק. וזה אין לתרץ בדברינו הנ"ל וצ"ע לע"ע. עכ"פ הראיתי לדעת שכל הפילפול של הרא"מ והגור ארי' יתכן לענין הנאה של כילוי עכ"פ

ובאמת יש לעיין עפי"ז שכתבנו בהא דאמר ריה"ג תמה ע"ע האיך חמץ אסור בהנאה כל ז' והרי התורה אמרה לך שלך תהי' לפי"ד התוס' דבתרומה אע"ג דכתיב בהו תרומתכם מ"מ אמרי' של כילוי אבל הנאה של כילוי אסור מה"ת א"כ מבואר דזה דמותר בהנאה שאינו של כילוי הוי בכלל תרומתכם א"כ דילמא גם חמץ אסור בהנאה של כילוי וילפינן מאותו דטריפה דהוי הנאה של כילוי ואעפי"כ הוי בכלל לך דמותר בהנאה שאינו של כילוי ולכאורה י"ל דכוונת ריה"ג לפי האמת דאיכא קרא דתשביתו וא"כ אי אפשר ליהנות בו הנאה שאינה של כילוי כיון דמוכרח לבערו ול"ש בו הנאה אלא ליהנות בשעת שריפה וזה הוא הנאה של כילוי וא"כ שפיר מוכרח דחמץ מותר בהנאה אפי' של כילוי

אך אכתי יש לעיין בזה לפימ"ש בספר מקור חיים בדיני בדיקה וביטול לחדש דאע"ג דריה"ג ס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ לפי האמת דגלי רחמנא דמחויב לבערו וא"א ליהנות בו אלא בשעת שריפה הוי אינו שלו כיון דא"י ליהנות בו אלא שלא כדרך הנאתן עיי"ש והנה לכאורה יפלא דהרי הדבר נסתר ממקומו דהא כל הוכחת ריה"ג דחמץ מותר בהנאה הוא משום דכתיב לא יראה לך שלך יהי' וא"כ איך אפשר לומר דאפי' אם מותר בהנאה אינו בכלל לך. ונראה שכוונת הגז"ל דריה"ג פליג רק על איסה"נ דחמץ לולא דהי' במצות השבתה דחכמים ס"ל דחמב"פ בעצם אסור בהנאה מצד לא תאכל ע"ז פליג ריה"ג דא"כ לא הי' שייך בזה לאו דב"י כיון דאינו בכלל לך אלא ודאי דבעצם חמב"פ לאו בכלל איסה"נ הוא ולכן אמרה תורה לא יראה לך חמץ וחייב אתה להשביתו ואחר שכבר נתחייב בהשבתה מודה ריה"ג דהוי אינו שלו וזה ברור ומוכרח בדעת המקו"ח ז"ל. ומעתה הדרא לדוכתא קושיתנו הנ"ל כיון שמוכרח דכוונת ריה"ג לאתויי היתר הנאה בחמץ היינו אי לאו קרא דתשביתו וא"כ שוב י"ל דנהי דכתיב בי' לך מ"מ אסור בהנאה של כילוי מקרא דאותו והוי דומי' דתרומה. ויש לפלפל הרבה בזה ואכ"מ. ויבואר בסוגי' דחזקי' אי"ה באריכות: