כלי חמדה ויקרא רנב

פטור מקרבן לכן פטרה אותו התוה"ק לגמרי אתד"ק מבואר מד"ק דזה דמהני גם במחשבה אינו מבטל את עקימת השפתים שלא יהי' חשיב בגדר מעשה ובמק"א העירותי שנראה שזה מקור דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אינו לוקה אע"ג דעתה עושה מעשה שלמד כן מסוגית הגמ' הנ"ל וס"ל כפי' הר"ן ז"ל כנ"ל וכיון דאמרינן כן לענין קרבן ה"ה לענין מלקות והוא נכון לענ"ד. ועי' תוס' שאנץ בשיטה מקובצת ב"מ (דף מ"ג ע"ב) בסוד"ה ביתר כ"ע לא פליגי שכ' להוכיח מהא דמקשינן על לאו דלא יחשב בפיגול דהוי לאשאב"מ דמוכרח מזה דפיגול מהני במחשבה דאל"כ נימא דבדיבורא אתעביד מעשה וקשה הא אף דמהני במחשבה מ"מ כיון דמלקות לא משכח"ל אלא ע"י דיבור וא"כ הוי לשיב"מ וצ"ל כד' השטמ"ק תמורה הנ"ל או דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל הנ"ל. ויש לעי' הרבה בזה ואכ"מ רק מפני שלא ראיתי עוד מי שיבאר זה כתבנו ראשי פרקים להעיר לבב המעיין

ודע שאני מסופק בהא דקיי"ל דאין תמורה אלא בבהמה אבל לא בעופות ובמנחות אם הפי' רק דמלאו ועשה נתמעט אבל איסור תורה איכא כיון דממיר דבר קודש א"ד דגם איסורא ליכא ובאמת לדעת ריו"ח דאמר לתנא דל"ת מימר משום דבדיבורא אתעביד מעשה י"ל דרק מעשה נתמעט אבל בלאו אתני' והא דאין לוקין היינו משום דהוי לאשאב"מ אך אפי' לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דהלל"מ היא בתמורה דלוקין על לאשאב"מ י"ל דס"ל דהלל"מ הי' רק בתמורת בהמה דאיירי בי' קרא אבל בעופות ומנחות כיון דאין עושין תמורה ממילא אין לוקין ג"כ אבל איסורא להמיר איכא כיון דבמשנה מבואר הלשון דאין עושין תמורה משמע דאיסורא איכא וכמו"ש הכ"מ ז"ל פ"א מהל' תמורה סוף הל"א לענין ציבור ושותפין ועי' בלח"מ ובמנ"ח שנתעוררו קצת בזה אמנם לפ"מ שכתבנו א"ש קושית המנ"ח עיי"ש ותבין דברינו עכ"פ נראה דלפ"ד הכ"מ ז"ל באמת הדין כן דאיסורא להמיר איכא בכל דבר קודש רק דעשה ומלקות ליכא אלא בבהמה. והבאנו לזה מה שאני מתקשה זה זמן רב בד' רש"י ז"ל סוכה (דף ל"ה ע"ב) בד"ה הרי יש בה היתר אכילה שכ' בזה"ל לכהן וישראל וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אבל פדיון אין לה להיות נתרת באכילת ישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל. ותמי' לי מאוד מה כונת רש"י ז"ל בזה שהאומר כן רשע הוא לכן עלה בדעתי שכונת רש"י ז"ל שהאומר כן דהיינו שהאומר שתרומה זו יהי' מחולל על זה הוא רשע דהוא ג"כ בכלל איסור תמורה שכל דבר שנתקדש בקדושת הגוף שאין לו פדיון והוא רוצה לחללו מקדושתו ע"י חילוף ותמורה עושה איסור ואפי' ע"י פדיון יש איסור בקדה"ג שאין מועיל בו פדיון ודוקא בבע"מ ליכא איסור אלא בלשון תמורה כיון שמהני בו פדיון אבל בקדה"ג איכא איסור גם בלשון פדיון וס"ל לרש"י ז"ל דה"ה בתרומה כיון דקדוש קדושת הגוף ואין לו היתר בפדיון האומר שיתחלל על דבר אחר ה"ה רשע שנכשל באיסור תמורה

אמנם אחר העיון הדבר קשה בעיני להעמיס כן בכונת רש"י ז"ל אפי' א"נ דבקדשים איכא איסור תמורה בכל דבר מ"מ כיון דמבואר בקידושין (דף מ"א ע"ב) דתרומה הוי חול אצל קדשים ולא ילפינן מיני' א"כ אין לדמות תרומה לקדשים בזה לכן נראה יותר דכונת רש"י ז"ל דהאומר שתרומה יש לה פדיון וכונתו שקה"ג הוא קדושה עצמיות ואין לה פדיון וי"ל דכונת רש"י ז"ל דכמו דישראל שנקראין תרומה שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתו אין לו שום אופן שיתחלל מקדושת ישראל אע"פ שחטא ועבר על כל התורה כולה ה"ה ישראל וברגע אחת שישיב להקב"ה נעשה צדיק גמור כיון דעצם לא יוכל להשתנות בשום אופן כן תרומה עצמה לא