כלי חמדה ויקרא רמג

דומי' דתלוי דאית בי' בזיון וכו' נראה מד' הגמ' דאל"ה לא הי' מתירין איסור לא תלין מפני כבוד החיים אע"ג דהוא רק בשוא"ת שאני התם דאיכא בזיון למת ל"ש לדחות בזיון המת מפני כבוד החיים ולכן מוכרח הגמ' לומר דבכה"ג ליכא בזיון כלל כיון דעושה משום יקרא דחיי משא"כ אם הי' בזיון למת לא הי' נדחה מפני כבוד הבריות ואע"ג דלפ"ז ל"צ הגמ' לומר דליכא לאו דלא תלין בכה"ג רק כיון דאינו בזיון למת ממילא אע"ג דאיכא הלאו נדחה מפני כבוד הבריות קי"ל דהגמ' קמ"ל האמת דבכה"ג דליכא בזיון למת שעושה בשביל תועלת וכבוד החיים ליכא לא תלין אבל מ"מ י"ל כדברינו דאפי' בא"י לדעת הרמב"ן ז"ל דאיכא לאו דלא תטמא את אדמתך ג"כ מותר היכא דהלינו לכבודו דנדחה בשוא"ת כנ"ל

אך כ"ז כתבתי להשתעשע את כ"ת באהבים אמנם לקושטא דמילתא נלע"ד להכריח שלדעת השטמ"ק ז"ל דס"ל דכל הלל"מ דאין מלינין את המת בירושלים היינו אפי' בהלינו לכבודו דבלא"ה, א"צ הלל"מ כלל משום דאיכא הלאו דלא תלין ע"כ דס"ל שאין נפ"מ בין חו"ל לא"י וגם בא"י ליכא איסור נוסף מצד לא תטמא את אדמתך והוא מד' התו"כ בפ' בחקותי בקרא דושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב שכ' בזה"ל הלכה שאין מלינין את המת בירושלים וכשהן מוציאין אותו לקוברו נמסרין ביד אויב והובא ברש"י ז"ל שם (ומה שהקשה כ"ת מזה ע"ד רש"י ז"ל ב"ק שכ' מסורת בידינו א"י כונתו) וקשה לכאורה הא ע"כ מיירי הכא דלא הי' בעת שמוציאין חשש פק"נ דאל"כ פשיטא דכל התורה כולה נדחית מפני פק"נ וע"כ דהם לא יראו את האויב שיעמוד מרחוק וכאשר יוציאו המת יגיח עליהם בפתאום וכמו"ש רבינו המג"א ז"ל בזית רענן וא"כ למה צריך התו"כ להביא הלכה דאין מביאין את המת בירושלים תפ"ל דאיכא לאו דלא תלין וע"כ צ"ל כיון דהלאו דלא תלין הוא רק בעושה דרך בזיון א"כ בשעת מלחמה דיש לחוש עיד"ז לנפילה ביד האויב ובשביל זה מלון אין זה דרך בזיון וליכא לאו דלא תלין לכן צ"ל משום דהלכה דאין מלינין את המת בירושלים ואף כבודו אסור הרי שלא תלי' בבזיון אך ז"ד א"נ דבא"י ליכא לאו נוסף מחמת קדושת הארץ משא"כ א"נ דבא"י איכא לאו נוסף מחמת קדושת הארץ א"כ הדר"ל קושיתינו על התו"כ דלמה צריך לומר משום דהלל"מ דאין מלינין את המת בירושלים ת"ל הא איכא הלאו דלא תטמא את אדמתך וכיון דאינו מלינו לכבודו של מת נהי דליכא בזיון למת כיון דאינו עושה דרך בזיון מ"מ אסור להלינו משום לא תטמא את אדמתך א"ו דהשטמ"ק ס"ל דליכא איסור נוסף בא"י וכל איסורו ג"כ משום בזיון המת וא"כ הכא שפיר צריך לומר משום הלכה דאין מלינין את המת בירושלים. ובאמת קשה לי ג"כ ע"ד רש"י ז"ל ב"ק (דף פ"ב ע"ב) שם בד"ה אין מלינין בה את המת שכ' בזה"ל מת בה אדם באותו יום קוברים אותו מיד עכ"ל. ולכאורה צ"ע הא הלשון "באותו יום" מיותר לגמרי. ונראה ברור דרש"י ז"ל בא להזהיר בזה ג"כ שלא תקשה למה לנו הלכה תפ"ל האיכא הלאו דלא תלין לכן פי' רש"י ז"ל דבירושלים הלכה לקבור אותו מיד בו ביום ושלא להמתין עד הלילה ג"כ דלאו דלא תלין ליכא אלא כשמלינו כל הלילה וכן העשה דכי קבור תקברנו ביום ההוא כמו"ש רוב הפוסקים אמנם בירושלים חייב לקוברו מיד ביומו שלא להמתין עד הלילה וז"ב בכונת רש"י ז"ל. ומעתה קשה לי לפ"ז למה צריך התו"כ ורש"י ז"ל לפרש הכא דלכן היו נתנים ביד השונא משום שאין מלינין את המת בירושלים תפ"ל דהכא אפי' אם ימתינו עד הלילה ג"כ לא יהי' להם עצה להנצל מיד אויב וא"כ בלא"ה אסור מצד לא תלין דאורייתא וא"כ למה נפ"מ כתב התו"כ מצד הלכה דאין מלינין את המת בירושלים כיון דהכא אין נפ"מ כלל בזה לפי דעת רש"י ז"ל ומה שנראה בזה דרש"י ז"ל בודאי מודה לד' השטמ"ק דאף לכבודו אסור