כלי חמדה ויקרא רכד

דבריו בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ס"א עיי"ש וא"כ ה"ה דיש לדרוש למעט גבוה בזה וצ"ע

ובאמת קשה ביותר לפי"מ דמבואר בתו"כ פרק א' אות ה' בזה"ל והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר עכ"ל. הרי מבואר דאיסור שמירה באכילה ג"כ נפ"ל מקרא זה וא"כ אם אמרינן דאין הקדש בכלל ה"ה שלא יהי' בכלל לאכלה ולא לשריפה. ובאמת בתוס' מנחות שם לא הביאו כלל ד' התו"כ אלו אלא מ"ש באות ג' שם וכתבו דמיירי רק לענין בצירה או דממעטינן נזירך ולא של הקדש ותמי' שלא הביאו כלל דרשה זו שמבואר לאסור לאכילה מן המשומר וראיתי בר"ש בפירושו לתו"כ שם שכ' בזה"ל וא"ת וכיצד ספיחין מותרין לעומר כיון שאסורין להדיוט ממשקה מן המותר לישראל וכו' א"נ ענבי נזירך כתיב דלהדיוט הוא דאסור ולא לגבוה ושיריים הנאכלין משלחן גבוה קא זכו עכ"ל. ולכאורה אין לדה"ק מובן כלל דאם כונתו כמ"ש התוס' דממעטינן של הקדש א"כ מה זה שהוסיף על השיריים הנאכלין כיון דעתה הכל קודש וע"כ דכונתו דלא אסור שמור לאכילה אלא להדיוט אבל לגבוה מותר שמור והי' קשי' לי' א"כ איך מותרין הכהנים באכילת השיריים ע"ז תי' מצד דמשלחן גבוה קא זכו וזה מוכרח לכאורה בכונתו

אך אינו מובן דאיך מת' בזה הקו' דממשקה ישראל כיון דמודה דלהדיוט אסור ה"ה צריך להיות אסור לגבוה. ולכאורה עלה בדעתי עפי"ד מהרש"א ז"ל בחולין (דף צ') ד"ה קדשים דאיסור כרת שכ' דמליקה הוי בגדר מהמותר משום דנאכל לכהנים אע"ג דכהנים משלחן גבוה קא זכו מ"מ הוי בגדר מהמותר לישראל וא"כ י"ל דזה כונת הר"ש ז"ל כיון דלגבוה מותר שמור וממילא גם לכהנים מותר השיריים כיון דמשלחן גבוה קא זכו א"כ ממילא הוי מותר לישראל ג"כ ושפיר כשר להקרבה וז"נ מאוד לפ"ד מהרש"א ז"ל. אלא שגוף דברי המהרש"א ז"ל צ"ע מכמה טעמים ובאמת נראה דעיקר הטעם דמליקה משום דמצותו בכך כמו שכ' המהרש"א ז"ל בעצמו שם בסודה"ק והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ולומר דכונת הר"ש ז"ל על איסור שמירה דלא אסרה תוה"ק השמירה בפירות שביעית כ"א לצורך הדיוט וממילא כשנשמרו נאסרו באכילה משא"כ כששמרן לצורך גבוה אי"כ איסור שמירה וממילא אין נאסרין הפירות באכילה אך הי' קשה לי' להר"ש ז"ל דאכתי איסור שמירה מה שנאכל לכהנים וע"ז כתב דהשיריים משלחן גבוה קא זכו זה דוחק גדול שאם זה כוונתו אכתי לא ית' בהמותר שאינו קרב עומר שנפדה ונאכל לכל אדם וע"כ משום דשומרו כולו לצורך גבוה א"כ ל"צ לומר על השיריים מטעם דמשלחן גבוה קא זכו אם לא שנימא דס"ל להר"ש ז"ל דבאמת נהי דבכל עומר המותר נפדה ונאכל לכל אדם משא"כ הכא המותר כיון דהי' שמור ואינו לצורך גבוה אסור באכילה מטעם שימור רק השיריים נאכלין וצ"ע

ובאמת י"ל עוד בעיקר הקו' דכונת הר"ש ז"ל כיון דעיקר איסור דפירות שביעית הוא משום קדושת שביעית אינן נאסרין לגבוה מצד מהמשקה ישראל דמה דנאסר לישראל מפאת קדושה אין שייך לאסור לגבוה מצד דאינו מן המותר לישראל וכמו"ש להסביר דעת התוס' דתרומה ל"ח בכלל איסור להיות אסור לגבוה משום זה ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר דברי התוס' ויתבאר אי"ה במקום אחר

ג) (שם) וספרת לך ימי שבע שבתות וגו'. בתו"כ פרשה ב' אות ב' ומניין שיספור לשני שבוע ת"ל והיו לך ימי שבע שבתות השנים מניין שיספור לשני יובל ת"ל והיו לך תשע וארבעים שנה. מניין עשה שביעית אע"פ שאינו יובל ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל