כלי חמדה ויקרא רה

ומדוקדק הלשון מקצת או"נ. (וכתבתי עוד דרך לבאר ד' המכילתא אך כבר מועתק בספרי "חמדת ישראלי בדיני שבת במלאכת אופה בת' שם ולזאת לא העליתיו כאן על הספר עיי"ש) דהיינו אותן מלאכת או"נ שאסורין ביו"ט ג"כ אלא שהיתירן מצד עדל"ת באלו צריך קרא שלא ידחו שבת שבתוך הרגל

וי"ל בזה גם ביאור דברי המכילתא בפ' בא שם סוף פרשה ו' דאיתא שם בזה"ל ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי היא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד בוקר אלא אם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד אור י"ז ר' יונתן אומר א"צ מה אם במקום שכל או"נ דוחה יו"ט אין שריפת נותר דוחה יו"ט מקום שאין מקצת או"נ דוחה את השבת א"ד שלא תהי' שריפת נותר דוחה אותן וצ"ע כונת ר"י מה כונתו שמדמה שריפת נותר לאו"נ ויליף לה מק"ו ג"כ מאותו טעם דמקצת או"נ א"ד שבת אמנם להנ"ל שהדבר מבואר עפ"ד התוס' פסחים הנ"ל שכ' דלכן לא ילפינן מילה שלב"ז מק"ו מאוכל נפש דדוחה יו"ט משום דאפשר לדחות דמה לאו"נ ביו"ט שהיא מצוה עוברת משא"כ מילה שלב"ז א"כ א"ש דברי ר' יונתן דמה יו"ט דאו"נ דוחה מ"מ שריפת נותר א"ד וע"כ הטעם משום דאינה מצוה עוברת דיכול לשרפו לאחר יו"ט א"כ מכ"ש שבת שחל בתוך הרגל דגם מקצת או"נ אסור בו א"כ מכ"ש שאין שריפת נותר דוחה אותו וז"פ. ובאמת דברי ר' ישמעאל תמוהין מאוד שפשיטא לי' דעל יו"ט ל"צ קרא שאינה דוחה יו"ט ועל שבת צריך קרא דמהיכ"ת נאמר דשבת קיל מיו"ט והרי כללא דשבת חמיר מיו"ט וכבר נתקשו בזה כל המפרשים ויען שמקרוב בת' לח"א כתבתי הרבה הערות דרך פלפול בד' המכילתא הנ"ל אמרתי להעתיק אותה פה לתועלת התלמידים להלהיב לבבם לתורה וז"ל שם

ז) יקרת מכתבך קבלתי ואשר אמרתי עם הספר לת' ד' המכילתא בפ' בא דס"ל לר' ישמעאל דהא דכתבה רחמנא עוד הפעם עד בוקר אינו צריך ליתן בוקר שני לשריפתו דזה ממילא ידעינן דכיון דשריפה מעין מלאכה היא א"ד יו"ט והא דצריך קרא דעד בוקר היינו באם חל יו"ט להיות בשבת שצריך להמתין עד י"ז והוא תמוה מאוד שאם א"ד יו"ט מסברא מהיכ"ת שידחה שבת כמו שתמהו בזה כל המפרשים

וכתבת לתרץ עפ"ד הגמ' זבחים (דף ל"ב ע"ב) דמסיק רבא דהיכא דהותרה אמרינן להא אשתראי להא לא אשתראי אבל היכא דהיא מצד דיחוי אמרינן מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות. ומעתה י"ל עפמ"ש בעל נודע בשערים חיו"ד סי' ס"ג דלרבא ל"ש לומר אין עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דהל"ת נדחה כשיטת הריב"א ז"ל א"כ ממילא גם העשה נדחת דמ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות. והנה החילוק שבין דיחוי להותרה כ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם דהיכא דאין מציאות להמצוה בלתי דחיות הלאו זה בגדר הותרה כמו יבום באשת אח וקרבנות ציבור דדוחין שבת משא"כ מה שאפשר לקיים המצוה בלתי דחיות הלאו רק שנזדמן במקרה העשה והל"ת יחד זה הוי בגדר דיחוי. ומעתה א"ש מאוד דברי המכילתא דזה כונת ר' ישמעאל דעל יו"ט ל"צ קרא כיון דהוי מלאכה והוי עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה וא"ל מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות ז"א דא"נ דדוחה יו"ט הוי בגדר הותרה שא"א לקיים המצוה דשריפת נותר של פסח שלא יהי' דוחה יו"ט כיון דתמיד זמן חלות הנותר הוא ביו"ט וכיון שכן אמרינן להאי [אשתראי להאי לא אשתראי וא"כ אינה דוחה יו"ט מכח העשה עכ"פ אמנם בזה שפיר צריך קרא שא"ד אם חל ט"ז בשבת כיון דזה אינו אלא הזדמנות ואינו מוכרח שיחול ט"ז בשבת א"כ הוי רק בגדר דיחוי ואמרינן מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דחיות וא"כ ממילא נדחה העשה ג"כ ושפיר הו"א דשריפת