כלי חמדה ויקרא רב

בעלה הישראל ואח"כ שמעה שהלך למדה"י ולפי"ז יש לחוש "מיד" ג"כ שמא מעוברת היא אמנם בכ"ז כיון שלא נזכר בירושלמי ד"ז דעוברה מותרת לאכול עד מ' יום נראה כדאמרן וע' בזה): ומעתה אומר אני דהירושלמי לשיטתו דנראה דס"ל דמיד שעוברה לא תאכל בתרומה א"כ פסול מעוברת אינה מצד שינוי הגוף דהרי בתוך מ' יום עדיין לא נשתנה גופה ואעפ"כ אסורה לאכול בתרומה וע"כ דהיא פסול מגזיה"כ וא"כ ל"ש לומר דמעוברת הוי בכלל זר מעיקרא דבתוך מ' יום מא"ל לכן ס"ל לירושלמי בפשיטות דגם מעוברת אינה משלמת החומש דלא גרע מיש לה בנים מישראל משא"כ רש"י ז"ל שפיר פירש לפ"מ דתי' ר"ח דטובלת ואוכלת עד ארבעים יום דאפי' מעוברת אוכלת בתרומה עד שיגמר יצירת הולד וא"כ מבואר דס"ל דפסול מעוברת היינו משום דהוי שינוי הגוף דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא שפיר פירש רש"י דלפ"ז משלמת קרן וחומש ג"כ כיון דהוי פסול הגוף דמיא לפצו"ד שכתבו התוס' ישנים דהוי בכלל זר מעיקרא ואע"ג דרש"י ז"ל פירש זה בהקושי' על ר"ח והו"א דמיד אסורה לאכול מ"מ י"ל דרש"י ז"ל פירש לקושטא דמילתא לפ"מ דאסיקנא דמאי מקולקלת למפרע עד ארבעים יום וכל ארבעים יום מותרת לאכול בתרומה א"כ פסול דמעוברת הוא מצד שה"ג וא"כ חייבת בקו"ח ובזה א"ש הקושי' הא' שהקשינו למעלה דיהי' פטורה מחומש מצד אונס כיון דלפ"מ שביארנו ע"כ דאין כונת רש"י ז"ל לפרש הברייתא לפ"מ דס"ל השתא דקושי' על ר"ח דע"כ אם היא מעוברת אסורה לאכול מיד אלא הטעם דאכלה משום דלא חיישינן שהיא מעוברת דא"כ אפי' א"נ דאינה בגדר אנוסה בלא"ה ל"ש חומש משום דאינה זר מעיקרא כנ"ל וע"כ דכונת רש"י ז"ל לפרש הברייתא לקושטא דמילתא דמותרת לאכול עד ארבעים והפירוש דמקולקלת למפרע היינו אם אכלה לאחר הארבעים דבזה שפיר משלמת חומש כיון דחזינן דמותרת לאכול עד ארבעים א"כ ע"כ הא דאסורה אח"כ הוי מצד שינוי הגוף הוי בגדר זר מעיקרא וא"כ שוב גם אנוסה לא הוי כיון דלפי האמת לאחר מ' חוששין לעובר ולא הוי אנוסה וז"ב עפ"ד הנ"ל ודוק היטב בהסוגי' שם כי קצרנו וסמכנו על המעי' בפנים הסוגי' ובירושלמי שיבין הד' לאשורן

ו) (כ"ג א' ב') וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו'. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל אין לכהנים עסק בעניני המועדות יותר מאשר לישראל בהם ע"כ לא הזהיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק בנ"י שיכלול את כלם כאחד כי לא פירש קרבנות המוספין בפרשה הזאת. אבל הזכיר המועדים כאן בתו"כ בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז עליהם כמו שאמר והקריבם אשה לד'. ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לד' עולה ומנחה זבח ונסכים אבל לא האריך לבאר המוספין שינהגו להם במדבר ואחר שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ ביאר המוספין כולן בפרשת פנחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות וע"כ אמר ביום הכיפורים כאשר צוה ד' את משה שעשה כן במדבר והזכיר בפרשה זו כבש העומר וכבשי העצרת בידוע שלא ינהגו אלא בארץ שהן באים בגלל הלחם שנאמר בו כי תבואו אל הארץ וגו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל

והנה כונת רבינו הרמב"ן ז"ל מבוארת דלכן לא הוזכר כאן אהרן ובניו יען שכאן לא צוה השי"ת כלל על הקרבות הקרבנות במועדים כי הקרבות קרבנות הרגלים החייבים מצד הרגלים לא ינהגו במדבר כלל לכן התורה סתמה ענין הקרבנות רק רמזה שהימים הם ימי קרבנות בארץ ולא הזכיר בפירוש אלא כבשי העצרת וקרבנות העומר וזה מפני שלא נוכל לבוא לידי טעות כי הם באים בשביל העומר והלחם ומפורש בתורה כי תבואו אל הארץ