כלי חמדה ויקרא ר

שנים עדים יקום דבר גרועי מרוב ואמאי בנשאת עפ"י עדים הוי בגדר טעות וכבר ראיתי לח"א בס' אפריון שלמה שנתחבט בהבנת דבריו וכתב שלא ירד לסו"ד אך האמת כן הוא שלא ירד לסודה"ק וד' הנוב"י ז"ל עמוקים מאוד וכונתו דבעדים נהי דהתוה"ק צותה להאמין לעדים מ"מ הרי לא צותה להאמין אלא לעדים כשרים אבל לא לעדים המעידין שקר א"כ כשנתברר לנו השתא שהעדים שקר העידו ורשעים המה הרי נתברר לנו שבטעות חשבנו שהם עדים ויש להאמין להם כי לקושטא דמילתא עדים כאלו לא האמינה התורה מה שא"כ בהא דכונס יבמתו לאחר ג"ח כיון דהתוה"ק אמרה אחרי רבים להטות והוא עשה עפ"י תורה והלך אחר רוב נהי דעתה נתברר שהיא לא היתה מרוב מ"מ הרוב נשאר רוב כמות שהי' אלא שהיא היתה מהמועט וא"כ שפיר חשוב אונס כיון דגם עתה לא נסתר הרוב והוא עשה עפ"י רוב זה שהוא רוב גמור ואזלינן בתרי' מה שא"כ בעדים נתברר עתה שהעדים העידו בשקר ול"ח עדים וז"נ מאוד. ומעתה נר' דהכא כיון דמצד חזקת הגוף מותרת לאכול בתרומה א"כ עתה שבאמת נתעברה מבעלה הרי היתה חזקה בטעות וליכא חזקה כלל ושוב הוי בגדר טעות ולא חשוב אונס ושפיר פירשז"ל דחייבת בחומש ובאמת כשאני לעצמי הי' נלענ"ד עיקר ההבדל בין כינס את יבמתו לאחר ג"ח ונמצאת מעוברת לבין דנשאת עפ"י עדים שמת בעלה דל"ח אונס משום דהתם הי' מוטל עליו מצות יבום ול"ש לומר דהו"ל לאמתינו עוד כיון דעפ"י רוב נתברר שאינה מעוברת הרי מוטל עליו לקיים מצות התורה משא"כ בנשאת עפ"י עדים שמת בעלה שאינה מוכרחת להינשא לאיש שפיר אמרינן דהו"ל לאמתינו ועי' בנוב"י שם שהרגיש בזה ודחאו אמנם לענ"ד נראה שהוא סברא נכונה ואע"ג דדעת התוס' דאשה מצוה על לשבת יצרה אבל אין זה מצוה מוכרחת כ"כ כמו מצות יבום וכמו כן אכילת תרומה אע"ג דנראה דמי שאוכל תרומה עושה מצוה וכמו"ש בהגהותינו על הר"מ ז"ל פט"ו מהלכות תרומות הלכה י"ב אבל אינה מצוה מוכרחת ולכן ל"ח אונס ואם אמנם כי מרן הכ"מ ז"ל כתב בפ"ו מהלכות תרומות הי"ב דחשיב אונס וכ"נ מבואר בירושלמי תרומות על המשנה שם שכ' דהוי כהוראת ב"ד ואינו מובן לכאו' וע"כ דכונתו מצד אונס והארכנו הרבה בזה במק"א התם שאני כיון דעד כה אכלה בתרומה לא הי' להם לחוש לסיבה פתאומית והוי אונס גמור משא"כ הכא בבת כהן שנשאת לישראל ומת נהי דלענין תרומה ל"ח שמא עוברה ומותרת לאכול בתרומה אבל אינו בגדר אונס וז"ב ופשוט. שוב ראיתי בת' חמד"ש חיו"ד ס"א האריך הרבה בד"ז ועיי"ש מ"ש הסברא לחלק בין נשאת עפ"י עדים שמת בעלה ובין כינס את יבמתו לאחר ג' כיון דרוב אינו בירור גמור רק עפ"י תורה לכן הוי מיד קצת ספק ואעפ"כ התירה התוה"ק לסמוך על הרוב ע"כ ליכא לחיובא אח"כ אם נודע שהי' נגד הרוב או נגד החזקה מה שא"כ מה שנעשה עפ"י עדים בהיתר גמור הוא מתורת ודאי ע"כ לא התירה התוה"ק כלל בזה ואם הי' איסור צריך להביא קרבן אתדה"ק ולפ"ד ז"ל הדר"ל הקושי' על רש"י ז"ל כיון דהכא ההיתר מכח חזקת הגוף דילפינן מנגע אך באמת דבריו צ"ע דהרי גם בעדים הוי רק היתר עפ"י תורה ולא בתורת ודאי כמ"ש הר"מ ז"ל סופ"ז מהלכות יסוה"ת וכבר העירו האחרונים מד' הר"מ ז"ל אלו ותמהני שלא ראה דברי הנוב"י ז"ל שהם נכונים בסברא כמו שביארתי דבריו ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ איברא דבאמת דברי רש"י ז"ל במ"ש דחייבת בחומש תמוהין מאוד בלא"ה דהרי מבואר במשנה דתרומות ופסק הר"מ ז"ל בפ"י מהלכות תרומות הלכה י"ב הנ"ל דבת כהן שכונס לישראל דאפי' בעודה תחתיו אינה משלמת אלא קרן ולא חומש והוא סתם משנה מבלי חולק כיון דאינה