כלי חמדה ויקרא קצט

ובפרשה יו"ד סי' י"ג אות ו' דהענין הוא דהנה לכאורה יש לעי' טובא דמה בכך דהאם טריפה כיון דהולד אינו טריפה וכיון דמותר בשחיטת אמו הרי הולד צריך להיות מותר באכילה ג"כ כמו שנשחט אח"כ בפני עצמו ועי' בהגהות הגר"ב רענשבערג ז"ל שם ולכן כתב רש"י ז"ל דאם אתה מתירו בשחיטת אמו ע"כ צריך לומר משום דהוי ירך אמו א"כ ממילא היא טריפה אך י"ל דז"ד אם האם טריפה דאז אין לומר הא דניתר בשחיטת אמו לטהר מיד"נ מצד קרא דכל בבהמה תאכלו כיון דהאם טריפה וג"כ אסור באכילה וע"כ מצד דהוי כאחד מאברי אמו וא"כ ממילא הוא ג"כ אסור באכילה משא"כ כשהאם כשרה י"ל דזה דמותר הולד באכילה הוא משום קרא דכל בבהמה תאכלו וא"כ מה בכך דהולד הוא נבילה מ"מ כיון דהוא בבהמה מותר באכילה ובאמת אפי' אם אמרינן עובר ירך אמו מ"מ היכא דהולד מת במעי אמו קשה לומר ע"ז דהוי ירך אמו דנראה מסברא דאם מת ונפסק החיות שלו אינו בכלל ירך אמו וכל ההיתר מצד כל בבהמה תאכלו דהר"מ ז"ל בפ' י"ב מה' שחיטה ה"י כתב הטעם דמותר לשחוט את המעוברת ואין בזה איסור דאוא"ב משום עובר ירך אמו נראה דהר"מ ז"ל ל"צ לטעם זה אלא כשהולד חי דניתר בשחיטת עצמו ג"כ וע"כ הי' קשה להר"מ ז"ל דכמו דאסור לשחטו בעצמו אח"כ ביום אחד מצד אוא"ב ה"ה דבמעי אמו יהי' אסור לשחוט את האם וע"ז תי' שפיר דבעודו במעי אמו אמרינן ירך אמו אמנם במת במעי אמו דאין לו שחיטה בפני עצמו וכל ההיתר מכל בבהמה תאכלו לכן אע"ג דלאו ירך אמו הוא ל"ש בזה איסור דאוא"ב וא"כ קו' דר"ח צ"ע ובאמת עיקר הדבר לומר דאין נבילה חוזרת להיות כשרה ג"כ צ"ע דהרי אמרינן בבכורות (דף כ"ג) אפשר לנבילה שתיעשה שחיטה וה"נ נהי דהוא עתה אסור ומטמא משום נבילה מ"מ ש לומר דיש לו היתר שחיטת אמו משום כל בבהמה תאכלו יהי' איך שיהי' מ"ש בפנים שנראה שהר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל ס"ל להלכה דהולד אינו טהור במעי אמו וכל הטעם טהור הוא משום דטומאה בליעה הוא הוא נכון בדעתם ז"ל ואכמ"ל יותר

ה) (שם י"ג) ובת איש כהן כי תהי' וגו' ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אבי' תאכל. אעתיק בזה מח' ליבמות (ד' ס"ט ע"ב) ושייך לסדר היום וז"ל שם ברש"י ד"ה תהא מקולקלת למפרע לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הוה ואכלה תרומה בשוגג עכ"ל. לכאו' קשה לי לפ"מ דמבואר בשבת (דף ס"ט ע"ב) דחומש במקום קרבן של חייבי כריתות הוא א"כ במקום דליכא קרבן חטאת ל"ש הכא חומש וא"כ אמאי תהי' חייבת כאן בחומש כיון דאמרת דמוכרח מזה דמקולקלת למפרע דאפי' קודם מ' יום לא אכלה והא דתני ברישא דטובלת ואוכלת למפרע ע"כ משום דל"צ לחוש ע"ז שהוא מעוברת ואף בנשואין ל"ח א"כ הרי זה דומה למ"ש התוס' לעיל (דף ל"ה ע"ב) ד"ה ונמצאת מעוברת דה"ד כשכנסה בתוך שלשה חדשים דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דעוברה ניכר לשליש ימי' וזו הואיל ולא הוכר עוברה מה הו"ל למיעבד וא"כ ה"נ כיון דאין אנו חוששין שמא מעוברת הוא ומותרת לאכול בתרומה מיד אמאי אינו בגדר אונס ועי' בנוב"י תנינא ח' יו"ד סי' צ"ו שכ' לחלק בין ד"ז של התוס' הנ"ל לדין אשה שנשאת עפ"י עדים שמת בעלה ואח"כ בא בעלה שחייבת בקרבן משום דנשאת ע"י עדים הוי בגדר טעות משא"כ בנידון התוס' כיון דעפ"י רוב אמרנו שמותרת להתיבם אין זה טעות אלא אונס א"כ ה"נ כיון דלענין תרומה אזלינן בתר חזקת הגוף ואמרינן דאינה מעוברת ומותרת לאכול בתרומה מיד הוי ממש כמו לענין יבום לאחר שלשה חדשים ולא הוכר עוברה אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה באמת סברת הנו"ב ז"ל צריך מובן דאטו עדים שנאמר בתוה"ק ע"פ