כלי חמדה ויקרא קצה

גוף ד' הרא"מ ז"ל צריך מובן כיון דבשעת חלות האיסור הוי נותן טעם לפגם אמאי יהי' אסור ואיך חל האיסור ומה בכך דבאין כאחת. לכן נראה לענ"ד ביאור דבריו ז"ל עפמ"ש בחדושינו לת' קושית מורי הגאון האדיר הרב הקדוש מסאכאטשאוו שליט"א שהקשה בהא דמבואר בערכין (דף י' ע"ב) דשבת לא גמרינן הלל משום דלא איקרי מועד ובר"ח לא גמרינן הלל משום דאינו אסור בעשיית מלאכה וקשה לכאורה א"כ ר"ח שחל בשבת יהי' חייבין לגמור את ההלל אך באמת ז"א דאיסור עשיית מלאכה הוא מצד שבת ולא מצד ר"ח ושבת לא איקרי מועד ול"ש הצטרפות בזה וז"פ. אך לפ"ז קשה בפסחים (דף כ"ז) דהשיבו רבנן לר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר ומקשינן בגמ' חלבו של שור הנסקל יוכיח דג"כ הוי איסור הנאה וחייב כרת והוא תמוה מה דמיון זל"ז דהא בחמץ ובנותר החומר מצד העצם דנותר וחמץ מה שא"כ חלבו של שור הנסקל איסור כרת שבו אינו מצד שוה"נ אלא מצד חלב ומצד זה אינו אסור בהנאה כלל והוא תמי' גדולה ועי' בס' אתוון דאורייתא כלל ט"ז. וכתבנו לת' דהנה לכאורה יש להעיר בהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ד ע"א) דרוצה הגמ' למילף איסוה"נ לכל איסורין שבתורה מקרא דמלואים דכתיב ואם יותר וגו' לא יאכל דל"צ לגופו שכבר נאמר ושרפת את הנותר באש (ועי' ברש"י ז"ל דמזה מבואר דלאו בר אכילה היא) תנהו ענין לכל איסורין שבתורה ולכאורה קשה דנהי דמושרפת את הנותר באש מוכח דלאו בר אכילה היא מ"מ אכתי צריך לגופו להיות אסור בהנאה דהו"א דמותר ליהנות בשעת שריפה ועי' בצל"ח בסוגיין שנתעורר כעין זה

לכן נראה לענ"ד ביאור ד' הגמ' דבאמת קדשים היא של גבוה רק דאמרינן דמשלחן גבוה זכי בהו כהנים ואפי' בשלמים דקיי"ל דקק"ל הם ה"ד מחיים אבל לאח"ש כ"ע מודים דמשלחן גבוה קא זכי וא"כ ז"ד כ"ז שהוא בר אכילה אבל משעה שאינו בר אכילה שוב ממילא אסור בהנאה מצד קודש דכל דבר שהיא של גבוה הרי היא אסור בהנאה. וא"כ ד' הגמ' מדוקדקים מאוד כיון דכתיב ושרפת את הנותר באש וממילא ידעינן דנותר אינו בר אכילה א"כ באמת אסור בהנאה מצד קדשים ולכן שפיר אמרינן דא"צ איסוה"נ דנותר לגופו אלא לכל איסורין שבתורה. ומעתה עפ"ד מבואר מסוגי' זו דאיסוה"נ דנותר אינו מכח חומר איסור נותר רק כיון שאסרה תורה נותר באכילה ממילא אסור בהנאה מצד איסור קודש משא"כ איסור כרת הוא רק מצד נותר וא"כ שפיר מקשינן בגמ' על חלבו של שור הנסקל שג"כ דמי לנותר דאיסוה"נ שבו אינו מכח אותו חומר דאיסור כרת רק ע"י צירוף ואע"ג דלפי האמת אסור בהנאה מכח נותר ג"כ כיון דכתיב בי' לא יאכל מ"מ זה אינו מכח חומר דנותר דמכח קדשים ג"כ אסור בהנאה אמנם איסור כרת שבו הוא רק מצד חומר דנותר ומצטרפין לחומר להיות דינם בשריפה וא"כ ה"ה חלבו של שור הנסקל (ואם כי דעת המהרש"א ז"ל דבנותר ליכא איסור קודש דחדושה שבו נפקע אך כבר תמהו עליו מכמה דוכתין ואכמ"ל בזה)

היוצא לנו מדברינו אלה דאיסור הנאה דנותר אינו איסור חדש כ"א איסוה"נ דקדשים. ומעתה מובן היטב ד' הר"א מזרחי ז"ל כיון דאינו נפגם אלא בשעה שחל עליו שם נותר ובאין כאחת לא מיקרי נו"ט לפגם כיון דבאמת האיסוה"נ שבו יש למפרע רק שהי' רק בכח ולא בפועל מצד דהי' ראוי לאכילה וא"כ עתה דנעשה נותר באמת אסור בהנאה מקודם ושפיר צריך שבירה והיא סברא נכונה לענ"ד ומעתה ז"ד בנותר משא"כ בטומאת אוכלין כיון דבשעת קבלת הטומאה היא סרוחה ואינו יכול לחול עליו שם טומאה א"כ אין סברא לומר כיון דבאין כאחת לא הוי בכלל סרוחה מעיקרא והבן היטב בזה.