כלי חמדה ויקרא קצד

בשחיטה הא י"ל דהכא שאני כיון דבטל לענין איסור ג"כ גם שם טומאה בטל מיני'. נראה פשוט דלא תלי' זב"ז דנהי דלענין איסור כיון דבזה המיעוט מתנגד להרוב בטל מ"מ לענין טומאה ל"ש ביטול כיון דבזה ל"ש התנגדות שם טומאה לא בטל והרי בסאה ת"ט שנפלה לק' חולין טהורין דג"כ שם טומאה ל"ב אע"ג דהתם ג"כ צריך להתבטל לענין איסור ויש לחלק דהתם שם תרומה צריך רק להתבטל לענין איסור אבל שם טומאה א"צ להתבטל כלל וענין הטומאה אינו משום תרומה משא"כ הכא דכל הטומאה מצד שם נבילה ושם זה בטל לענין איסור א"כ י"ל דה"ה לענין טומאה אמנם מ"מ פשטות הד' כמו שכתבנו דס"ל להגמ' דלא תלי' זב"ז וארווחנא עפ"ז להבין היטב ד' התוס' (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ובלבד שכ' דלכן בסאה ת"ט יש לגזור יותר כיון דבטל לענין איסור יסבור דבטל לענין טומאה ג"כ משא"כ היכא דליכא אלא טומאה גרידא ידע דשם טומאה לא פקע ולפי מה שביארנו יובן היטב ד' התוס'

ובאמת עפ"ד אלה יש לתרץ היטב שיטת הרשב"א ז"ל שכ' דהא דטומאת משא כמאן דאיתא הוא רק במב"מ ותמי' מהא דבהמה ששפעה חררת דם ומהא דציר של ע"ה שנראה מסוגי' דתלי' בטומאה כמאן דאיתא דמי ולהנ"ל הא הכא מבא"מ ולדברינו י"ל דבאמת הרשב"א ז"ל מודה דלענין טומאה אין נפ"מ בין מב"מ לא"מ כיון דבטומאה א"א לעשות מרוב מיעוט ל"ש ביטול כנ"ל אלא דכוונת הרשב"א על נבילה בשחיטה דבאמת הכא צריך להיות בטל לענין טומאה ג"כ כמו דבטל לענין איסור אך ע"ז אמרינן דלא תלי' זב"ז ונהי דשם איסור בטל מיני' מ"מ שם טומאה ל"ב ע"ז כתב הרשב"א ז"ל דז"ד במב"מ דאין העצם מתבטל מחמת האיסור רק שם האיסור א"כ שם טומאה א"ב משא"כ בא"מ שנתערב נבילה בשחיטה א"מ דאז מצד האיסור בטל לגמרי דבא"מ שייך ביטול גם בעצם וכיון דצריך לבא לביטול ממילא גם שם טומאה נתבטל אמנם ז"ד היכא דאיכא איסור ג"כ בזה שפיר יש לחלק בין מב"מ למין בשא"מ משא"כ בהא דציר דליכא נפ"מ אלא לענין טומאה וכן בבהמה ששפעה חררת דם דג"כ אין שייך ביטול מצד איסור או דהכל מותר מצד דא"ר לגר או דהכל אסור דתלי' באכילת כלב א"כ ליכא ביטול לענין איסור כלל א"כ מה בכך דהיא א"מ מ"מ בטומאה ל"ש ביטול כיון דליכא התנגדות כנ"ל דאין המיעוט יכול להפוך את הרוב להיות טמא בעצם וזה נלענ"ד נכון מאוד בשיטת הרשב"א ז"ל. אך איני יודע אם אפשר לכווין זה בד' הרשב"א ז"ל אחר שנעלמו ממני מקורן של דבריו ז"ל אולי תמצא אתה מקור הד' נא להודיעני

ד) והנה ראיתי במכתבך הבאת קושית מורי הגז"ל מקוטנא לדעת הר"מ ז"ל פ"ב מטו"א הלכה י"ד דהא דקי"ל דבסרוחה מעיקרא תלי' בא"ר לאכילת אדם הפירוש דתלי' בשעת קבלת טומאה דאם אז הי' סרוחה וא"ר לגר אינו מטמא א"כ הדר"ל קושית הגמ' בסוגיין בהא דבהמה ששפעה חררת דם הא הוי סרוחה מעיקרא וא"ל כתי' הגמ' דחזי אגב אמו לפ"מ דקי"ל דאין הולד טמא עד שיצא לאויר העולם א"כ בשעת קבלת טומאה הרי היא מסרח ולדעת הר"מ ז"ל זה הוא בכלל סרוחה מעיקרא והיא קושי' גדולה. וראיתי למורי הגז"ל בס' נפ"ח חיו"ד סי' כ"ט כתב לת' שיטת הר"מ ז"ל ולהוכיח מזה כדעת הר"א מזרחי ז"ל שהקשה דלמ"ד דלינת לילה פוגמת למה צריך בכ"ח שבירה הא בשעה שיעשה נותר היא נוטלפ"ג ותי' כיון דבאין כאחת הוי בכלל נו"ט לשבח וא"כ ה"ה הכא לדעת הר"מ ז"ל סרוחה מעיקרא לא מיקרי אלא דוקא אם הקדים להסריח קודם שעת קבלת טומאה אבל אם באין כאחת לית לן בה. אלו ד' מורי בעל נפ"ח ז"ל

אך לענ"ד יש לעי' בזה דהנה באמת