כלי חמדה ויקרא קצג

דטומאה כמאן דאיתא דמי וזה נכון בעזה"י

איברא דעפ"ד הנ"ל יש להקשות מה שהקשינו בגמ' מהא דנבילה בטילה בשחיטה דאי אמרינן כמאן דאיתא דמי יטמא במשא הא לפ"מ שכ' דכל הענין דט"מ ל"ב היינו משום דלענין טומאה אין שייך לומר דהרוב יגרר אחר המיעוט א"כ ל"ש בי' ביטול א"כ ז"ד כשאנו דנין לענין טומאה גרידא כמו בציר וכמו אפר פרה שנתערב באפר מקלה משא"כ הכא כיון דאנו דנין לענין איסור ג"כ וא"כ מוכרח לומר דבטל דאם לא יתבטל הרי השחיטה חוזרת להיות אסור כמו נבילה וא"כ ממילא דבטל הנבילה בשחיטה וא"כ שוב י"ל דאינו מטמא ג"כ והיא קושי' גדולה לדברינו. אמנם נראה דקושית הגמ' אליבא דריו"ח דס"ל דלענין איסור תלי' בראוי לגר ולענין טומאה תלי' בראוי לכלב א"כ שפיר קשה דיטמא במשא דלענין טומאה ל"ש ביטול וא"ל כיון דבטל לענין איסור ה"ה לענין טומאה ז"א כיון דלענין איסור ל"צ לומר דנתבטל לגמרי מתורת אוכל אלא דהוי כמו א"ר לגר דשוב הוא מותר אמנם לענין טומאה לא סגי בזה ויהי' צ"ל דנתבטל לגמרי וא"כ שפיר קשה הא בטומאה ל"ש ביטול וא"כ יטמא במשא. ומעתה א"ש ד' רש"י ז"ל שכ' דא"א לגרוס שא"א לנבילה שתיעשה שחיטה דהרי אם נגרוס כן ע"כ יהי' צ"ל דס"ל נוטלפ"ג אסור וגם לענין איסור תלי' בראוי לגר דאל"כ איך אמר נבילה בטילה בשחיטה דמשמע אף לענין אכילה והא לענין אכילה הוי מב"מ וע"כ דס"ל דאף לענין אכילה תלי' בראוי לכלב דוקא וא"כ הדר"ל מה שהקשינו דמה מקשינן דא"נ דטומאה כמאן דאיתא דמי יטמא במשא ז"א דהא הכא כיון דצריך לבוא לביטול מצד אכילה ה"ה דאינו מטמא וא"ל דלענין אכילה ל"צ לבוא לאותו ביטול דטומאה ז"א הא לפ"מ דס"ל השתא ע"כ דלענין אכילה תלי' ג"כ בראוי לכלב וא"כ גם מצד אכילה צריך לומר דבטל לגמרי מתורת אוכל ושוב אינו מטמא אלא ע"כ דלא גרסינן כן וגרסינן דא"א לשחיטה שתיעשה נבילה אבל נבילה אפשר לעשותו שחיטה לענין איסור עכ"פ וכיון שכן שפיר מקשינן דיטמא במשא דבטומאה תלי' בראוי לכלב. ונכון מאוד בעזהי"ת דרך פלפול

איברא דבלשון רש"י ז"ל אינו מתיישב דלפ"ד באמת כל קושית הגמ' הוא רק לריו"ח דלענין טומאה תלי' בראוי לכלב רק דכוונת רש"י ז"ל דא"א לגרוס להיפוך משום דלענין איסור תלי' בראוי לגר והוי מב"מ לענין איסור א"כ איך כתב רש"י ז"ל כדאמרינן לקמן הראוי לגר קרוי נבילה עכ"ל והא זה אינו מקומו לקמן כלל ואדרבא מפשטות לשון הגמ' יש מקום לומר דלריו"ח דס"ל דתלי' בכלב ה"ה לענין איסור תלי' בראוי לכלב ואם כי האמת אינו כן כמ"ש התוס' להוכיח מהא דמס' עכו"ם דריו"ח מודה דנוטלפ"ג מותר אבל מ"מ אין זה מבואר לקמן וע"כ דכונת רש"י ז"ל כפשוטו דקאי לענין טומאה וס"ל בפשיטות דר"ח ס"ל כב"פ דתלי' בראוי לגר וזה צ"ע מנ"ל לרש"י ז"ל דר"ח ס"ל כב"פ ולומר שבשתא על הגורס הנ"ל וזה ג"כ פשוט דאם אמרינן כריו"ח דתלי' בראוי לכלב וכ"ז דשם אוכל עלי' מקבל טומאה שפיר הוי בכלל א"א לנבילה שתיעשה שחיטה אע"ג דכי מסרחה לגמרי עד שלא תהי' ראוי לכלב ג"כ לא תהי' טמאה מ"מ בשביל זה לא מקרא מב"מ וכן מבואר בתוס' מנחות (דף כ"ב ע"ב) באמצע ד"ה ור"י שכ' להדי' דבמשקין ל"ש הך דאפשר להיות היתר דכי מסרחה יהי' מותר כיון דאי מסריח לאו שם משקין עלי' עיי"ש ומינה נלמד דה"ה א"נ דתלי' באוכלין באכילת כלב ג"כ דינא הכי וז"פ וברור. וא"כ ד' רש"י ז"ל צ"ע אם לא דנימא דעיקר קושיתו מכח ד' הגמ' מנחות אך מנ"ל דגירסא דהכא שבשתא. וד' יאיר עיני בזה

אמנם בישוב קושיתינו שהקשינו דמה מקשה הגמ' מנבילה בטילה