כלי חמדה ויקרא קצא

הוא ההבדל בין מב"מ ובין מבא"מ דבא"מ י"ל דהעצם בטל ברוב משא"כ במב"מ ל"ש לומר אלא דשם התואר נתבטל ומעתה דוקא באיסורין אשר אפשר להפריד התואר מהעצם בטלין במב"מ מטעם ביטול גמור משא"כ בטומאה שכ"כ שבזה א"א להפריד הטומאה מהעצם לכן במב"מ ל"ש בי' ביטול גמור אלא מצד דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ונגע בטהור ולכן מטמא טומאת משא וזה הוא ענין טומאה כמאן דאיתא דמי. ואם כנים הד' י"ל מה שקשה על הרשב"א ז"ל מהא דמקשינן בגמ' מבהמה ששפעה חררת דם דמטמא במשא הא התם הוי א"מ. ולהנ"ל י"ל כיון דקושית הגמ' הוא לריו"ח ואיהו ס"ל דגם דשיל"מ בטל וע"כ דס"ל דגם במב"מ היכא דשוה לגמרי שייך ביטול בהמועט נעשה כמו הרוב לגמרי וא"כ ע"כ הא דטומאת משא הוא רק גזירה דרבנן כמ"ש התוס' וא"כ מהיכ"ת לחלק בין מינו לא"מ והרשב"א ז"ל לא כתב אלא לפי האמת דקי"ל דביטול ל"ש אלא במה שמתנגד המועט להרוב ולכן טומאת משא מה"ת לא בטל ושפיר י"ל נפ"מ בין מינו לא"מ וא"ש בזה פסקי הר"מ ז"ל שפסק דנבילה בטלה בשחיטה רק לענין טומאת מגע ומטמא במשא והיינו משום דהוא מב"מ משא"כ בבהמה ששפעה חררת דם שפיר פסק דאינו מטמא אף במשא מצד דהוי מבא"מ אמנם מה דיש להעיר עפי"ז בהא דמקשה ר' דימי על אביי ואת לא תסברא ומקשה עליו מסאה תרומה טמאה וכו' ולהנ"ל י"ל דקושית אביי על טומאה שבטלה דוקא והיינו בא"מ דלכ"ע בטלה לגמרי בזה ל"ש לומר חו"נ משא"כ בסאה ת"ט דמיירי במב"מ דלא בטלה כלל ושפיר אמרינן חו"נ

אך באמת מד' התוס' לקמן (דף כ"ג ע"א) ד"ה ואי אמרת נראה דסברא דחו"נ שייך אפי' אי אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי דנהי דנתבטל לגמרי מ"מ אמרי' חו"נ רק בעיקר קושית אביי מוכח דאין טהרה עוררת טומאה וצ"ע בזה. עוד יש עפ"ז שכתבנו דא"נ דטומאה כמאן דאיתא כל ההיתר דטומאת מגע הוא מצד דאמרי' בהיתר נגע והוי כמו כל דפריש ועי' לקמן בתוס' ד"ה נבילה בטלה בשחיטה דמבואר ג"כ כנ"ל דל"ל דלענין טומאת מגע בטל לגמרי דא"כ ממילא אינו מטמא במשא כיון שאינו בא לכלל מגע וע"כ כמ"ש התוס' שם דהא דלא מטמא במגע היינו משום שלא ידעינן באיזהו נגע אבל באמת איתא להטומאה והוי בא לכלל מגע א"כ מה הקשו התוס' בד"ה סבר אבטלינהו ברובא הא א"מ איסור לכתחילה כיון דבאמת שם טומאה לא פקע כמ"ש תוס' בעצמם וכנ"ל וא"כ כל ההיתר מצד כל דפריש וא"כ אין זה ענין ביטול ול"ש בזה א"מ איסור לכתחילה ועי' זבחים (דף ע"ג ע"ב) אך באמת י"ל דהכא כיון דבאמת מבטלין נהי דאין ההיתר מצד הביטול בעצם אלא מצד מה שאוכל אוכל ההיתר הוי בכלל א"מ איסור ויש להעיר בזה לפ"מ שאומרים בשם מרן הג' הקדוש מגור זצ"ל דלכן עבר וביטלו אף בדיעבד אסור לו כיון דשורש ביטול הוא דהוי כמאן דליתא והכא דמבטלו הרי אחשבו וא"כ ל"ל דיתבטל א"כ ז"ד אם ההיתר הוא מצד ביטול גמור משא"כ הכא ויש לדחות ולא כתבתי זה אלא מפני שראיתי במכתבך שכתבת להיפך ואמרת דא"נ דביטול היינו שנתבטל לגמרי והוי כמאן דליתא ל"ש א"מ איסור משום דמקלי קלי איסורא והארכת בזה ולענ"ד ד' שגגה המה דהתם בעצים שנשרו מן הדקל עיקר ההיתר כיון דהביטול הוא לכלותו דגם ההיתר מקלי קלי וא"כ שפיר אמרינן דבכה"ג לא מיקרי ביטול איסור כיון דשורש הביטול הוא לכלות האיסור כמו ההיתר אבל בשביל דביטול הוי כמאן דליתא ל"ש לומר דלא הוי בכלל א"מ ודוקא בביטול בס' א"נ דל"צ לבוא לביטול ברוב א"כ אין ההיתר מתורת ביטול דאחרי רבים להטות יפה כתבו האחרונים דל"ש א"מ איסור מה"ת ואם כי האחרונים כתבו מסברא לחלק בין לח ליבש אבל הדמיון לעצים