כלי חמדה ויקרא קפט

דמדמי לטריפה דדוקא אם אינו מתיר כלל במליקה אז מטמא בבית הבליעה יצא מליקה בפנים שמתיר לגבוה עיי"ש וקשה לפמ"ש הפוסקים דעל אמה"ח כיון דהוא משבע מצות גם קטן מוזהר דשיעורין לא נאמרו אלא במצות שנתחדשו ממתן תורה ואילך א"כ מליקה תמיד מתיר לקטנים ואינו דומה לטריפה דאינו מתיר כלל וצ"ל דזה לא מיקרי היתר כיון דלגדולים אינו מתיר כלל ועיקר התורה לגדולים נאמרה וצריך שיתיר לגדולים ומעתה נראה דז"ד כשאנו דנין לענין גדולים אבל כשאנו דנין לקטן גופא כשאכל הוא נבילת עוף טהור שפיר יש סברא לומר דאינו מטמא בביהבל"ע כיון דאצלו מתיר הוא איסור אבמה"ח והיכא דמתיר איסור אינו מטמא בביהבל"ע. וי"ל יותר עפ"ז בפלוגתת ריו"ח ור"ל בנזיר (דף כ"ח) דאב מדיר את בנו בנזיר אי הלכה הוא או הוא רק מדרבנן ומקשינן בגמ' לר"ל האיך אכל כהן מליקה וראיתי לגדול אחד שהקשה אמאי לא מקשה הגמ' דעדיפא מינה הא מטמא בבית הבליעה כיון דמה"ת נבילה גמורה היא ואיך מותר לאכלו במקדש הא נטמא. ולהנ"ל י"ל כיון דהתם הוא קרבנו של קטן שוב אמרינן כיון דמתיר לקטן עכ"פ איסור אבמה"ח שוב אינו מטמא בבית הבליעה ול"ש לומר דמה דמתיר לקטן לא איכפת לן כיון דהוא קרבנו של קטן שפיר י"ל כיון דמתיר אצלו אינו בכלל נבילת עוף טהור שיהי' מטמא בבית הבליעה ויש לעי' עוד בכ"ז

אמנם בעיקר ד' הפנים יפות הנזכר לעיל בריש דברינו הארכנו בתשובה זה ט' שנים לאהובי יד"נ הרב החו"ב מו"ה נפתלי צבי הירשקי נ"י מק' זדינסקאוואליע יצ"ו ויען כי יש בזה איזה הערות חדשות אעתיק אותה בזה כפ"מ שיצאה אז מתח"י לעורר לבב התלמידים

ד) וז"ל שם. אחדשה"ט באה"ר מכתבך קבלתי במועדו ואחר עד עתה להשיבך מפני כמה טרדות העמוסות עלי ועתה לקחתי לי פנאי להשיב על דבריך. א) הקשית על ד' רבינו הגדול בעל פנים יפות ז"ל פ' אמור בקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה שכ' דאם נתערב כזית נבילה וטריפה בשני זתים מעוף השחוט אע"ג דמותר באכילה מ"מ מטמא בבית הבליעה כיון דלא בטל לענין טומאת משא ה"ה הכא אינו בטל דטומאה לא בטלה אתד"ק

ותמהת ע"ז דהרי מבואר בגמ' דדוקא לענין טומאת משא ל"ב אבל טומאת מגע בטל ובית הבליעה הוי כמו טומאת מגע כמו"ש התוס' בכורות (דף כ"ג ע"א) ד"ה נבילה עיי"ש. ולענ"ד דכשנדקדק בלשונו הזהב של הפלא"ה ז"ל שכ' דטומאה לא בטלה דטומאה כמאן דאיתא דמי שלכאורה אינו מובן דמה זה שכ' דטומאה לא בטלה וכמו"ש לתמוה בזה לכן נראה דדבר גדול דיבר הרב ז"ל דהענין הוא דלכן אמרינן דמטמא במשא יען דענין ביטול יפרד לשתי ראשים. א' מצד דאמרינן דכל מה שאוכל או נוגע היתר הוא. ב' היינו דעצם האיסור נתבטל ונעשה היתר והנה באיסור שנתבטל בהיתר י"ל גם פן הב' דשם האיסור נתבטל לא דהעצם נתבטל רק דשם האיסור בטל וממילא הוא היתר לא מיבעי' לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דכל איסורין שבתורה איסורי גברא הן בודאי יש לבטל שם האיסור מבלי שיהי' ניצרך לביטול העצם לכן באיסור שנתערב בהיתר בטל לגמרי מה שאין כן בטומאה אמרינן דשם טומאה לא נפקע על ידי ביטול בזה הוא כמו עצם החפץ ואינו נדבק בו אלא הוא עצמות הדבר וכיון שכן ל"ש ביטול בטומאה דהעצם אינו בטל וכל זה שמותר במגע היינו משום דאמרינן דנגע הטהור ודברים אלו מבוארים למעי' היטב בתוס' בכורות שם (דף כ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ובלבד שכ' בזה"ל כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן החולין המעורבין וכו' עיי"ש ותראה מבואר דברינו הנ"ל. ומעתה בטומאת בית הבליעה בנבילת עו"ט ל"ש