כלי חמדה ויקרא קפח

הבליעה דהוי טומאת משא דלא בטל כמו במנחות (דף כ"ב) לענין נבילה בשחיטה עיי"ש אך באמת דבר זה תלי' אי טומאה כמאן דאיתא דמי או כמאן דליתא דמי ודעת המר"י קורקס דטומאת משא היא רק מדרבנן ולפ"ז נסתרו ד' הפנים יפות וכבר כתבו האחרונים דאם אמרינן דשיל"מ לא בטל וטעמא דרש"י ז"ל דהוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וקשה הא ע"י ביטול ג"כ הוא היתר וע"כ דע"י ביטול ההיתר הוא רק מצד דאמרי' דכל חדא היתרא הוא אבל האיסור לא נתבטל ומעתה ד"ז אי טומאת משא דאורייתא תלי' בפלוגתת דשיל"מ ומעתה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' כל שעה דריו"ח דס"ל דחמץ בפסח בנותן טעם ע"כ דס"ל דשיל"מ בטל ולא ס"ל הסברא דעד שתאכלנו באיסור וע"כ דטומאת משא לאו דאורייתא ואיסור נתבטל לגמרי וא"כ ע"כ צ"ל בפרשה קמא דפ' אמור כמו"ש הרשב"ם דכהנים אצטריך לי' סד"א דהוי בכלל מליקה וא"כ שוב לא אצטריך קרא דיחזקאל לכן אמר אליהו עתיד לדורשה וז"נ בדרך חידוד בס"ד

עוד י"ל בדרך פלפול ונקדים מה שנראה לענ"ד לפרש ד' הגמ' יומא (דף ל"ו) דר"י ס"ל כדריה"ג דנבילה הוי לאו הנל"ע. ותמי' איך מצאנו נל"ע כזה דאחר עבירת הלאו לא יהי' משכח"ל לקיים העשה לכן נראה דהפירש דהנה ריו"ח ס"ל דבכל האיסורין חייב בהנאת גרונו ואכלו וחזר והקיאו וחזר ואכלו חייב שתים א"כ שפיר הוי נבילה לאו הנל"ע דבשעת חיוב עדיין יש לקיים העשה ע"י שיחזור ויקיאו ויתנו לגרונו ומעתה י"ל דהנה התוס' הקשו מאי ראי' ממליקה שמצותו בכך ונראה דרבינא ס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע וא"כ כשמקיים העשה הרי מתקן הלאו והנה התוס' כתבו דבתרומה תיכף בהנאת גרונו נתחללה מקדושתה ונראה דה"ה קדשים ג"כ נתחללו מקדושתן מיד בהנאת גרונו וא"כ עיקר המצוה באכילת קדשים הוא רק בהנאת גרונו אבל אח"כ ליכא מצוה כלל וכ"כ ידידי הגאון העילוי "מבענדין" שיחי' בריש ס' ע' פנים לתורה וא"כ שפיר מוכח דאשתרי מליקה דא"ל מצד מצותו בכך הא יוכלו לאכול בהנאת גרון ולהקיא אח"כ ולקיים העשה וא"כ יתקנו הלאו לגמרי ומדאמרה תורה דמותרין לאכול לגמרי ע"כ דאשתרי אך יש לעי' עוד בזה דזה תלי' אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולנכרים דא"נ דאין פודין א"כ נראה דה"ה לאחר חילול אסור להאכיל לנכרים דלא עדיף מפדוי' וא"כ אין זה עצה דבקדשים לא הוי נל"ע כלל וי"ל דריו"ח ורבינא פליגי בזה ובאמת בפשיטות הי' מקום לומר עפ"י חקירה הנ"ל דריו"ח ורבינא פליגי אי בכל איסורין שבתורה אזלינן בתר הנאת גרון או מעיו דריו"ח לשיטתו דס"ל דעיקר איסור הנאת גרונו ואח"כ ליכא איסור א"כ א"ר ממליקה דמצותו בכך וא"ל מדאשתרי משא"כ רבינא י"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיו וכיון דבקדשים נתחלל מיד בהנאת גרונו א"כ ליכא למימר מצד מצותו בכך דיכול להקיאו אח"כ אך באמת ז"א דא"נ דאכילה שבתורה הוי רק הנאת מעיו פשיטא דלא נתחלל בהנאת גרונו בקדשים דאל"כ איך משכח"ל מצות אכילת קדשים ויש עוד לדבר בזה ואכ"מ (וציינתי פה ראשי פרקים שלא ישכח ממני ואי"ה אבאר הד' בס"ד)

ומדי דברי בענין זה אמרתי להביא בזה ד' הרשב"ם ז"ל עה"ת פ' אחרי בקרא דוכל נפש אשר תאכל נו"ט כתב שוכל נפש בא לרבות קטן שג"כ מטמא אותו בבית הבליעה עיי"ש. וצ"ע כי לא מצאתי ד"ז מפורש בשום מקום לא בתו"כ ולא בש"ס ועי' בריש ערכין דמייתי הגמ' ראי' דקטן מקבל טומאה בטומאת מת אבל בטומאת נבילת עוף טהור לא מצאתי וטעם איכא לחלק בין נבילת עוף טהור לקטן וגדול דהנה לכאורה יש לעי' בהא דמבואר בזבחים (דף ע"א) לענין מליקה בפנים אי מטמא בבית הבליעה דאמרינן בגמ'