כלי חמדה ויקרא קפב

א"ו כדברינו דאע"ג דא"ר לעבודה מ"מ כה"ג נעשה ע"י המינוי בלבד ומעתה נראה כיון דכה"ג בירושה א"כ הו"ל כמינוי כיון שהתורה מינתה את בניו תחתיו ואפי' א"נ דזה לא חשיב מינוי מ"מ כיון שמבואר בתוספתא דכל כה"ג צריך שיהי' סגן מקודם וסגן היינו שאם יארע פסול בכה"ג יהי' הוא מתמנה תחתיו א"כ כשמת האב הרי הוא נעשה מיד כה"ג דא"ל אירע בו פסול גדול מזה ושפיר יש עליו דיני כה"ג שלא לטמאות לאביו ולאמו וי"ל דזה פירוש הקרא והכהן הגדול מאחיו אשר "יוצק" על ראשו שמן המשחה וגו' דנראה לשון עתיד ולהנ"ל א"ש דאם מת אביו הכה"ג וידעינן בטח שהוא ימלא אחריו וא"כ עתיד להיות יוצק על ראשו שה"מ אע"ג דעדיין לא נמשח שוב יש לו דין כה"ג ואסור לטמאות לאביו ולאמו ושפיר כתיב מקודם אביו כיון דהתוה"ק דברה בהוה והיינו שהכה"ג הוא בן כה"ג. וזה נכון

וחפשתי בספרים ומצאתי להגאון בעל "חקרי לב" ז"ל בחלק או"ח סי' קכ"ד בסוה"ד שכתב ג"כ להוכיח מדברי התוס' דכה"ג מתמנה בפה היינו דנעשה כה"ג ע"י המינוי ומשיחה או ריבוי בגדים ל"צ אלא לענין עבודה אמנם לקושטא דמילתא לפי מעט עיוני בש"ס ור"מ ז"ל נראה לענ"ד עיקר דה"ה לענין איסורי כה"ג אינו נעשה מקודם כה"ג וכל זמן שלא נמשח ולא נתרבה בבגדים אין עליו דין כה"ג לענין איסורי ביאה ולענין ט"מ לקרובים ופירוש הקרא דאשר "יוצק" שנאמר בלשון עתיד נראה פירושו דאע"ג דלכתחילה צריך משיחה ז' מ"מ כיון דאינו מעכב כמו דמוכח מכה"ג ביוה"כ וכפי' הר"מ ז"ל ושפיר כתיב בתוה"ק והכהן הגדול דהיינו אם כבר נעשה כה"ג עכ"פ ע"י משיחה אחת אע"ג דאשר "יוצק" עדיין כל ז' מ"מ לענין זה כבר נעשה כה"ג שאסור לטמאות למתים אבל בלא משיחה וריבוי בגדים כלל אין לו דין כה"ג לענין איסורי כהונה ויש להעיר בזה בדקדוק לשון המקרא פרשת עקב י' ו' ובני ישראל נסעו וגו' שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו נראה דאפי' אלעזר הכהן לא נעשה כה"ג עד אחר קבורת אהרן וקודם קבורה כיון שהי' אונן לא נעשה כה"ג והי' מותר לטמאות לאהרן הכהן. אמנם באלעזר צ"ע לחד מ"ד דנעשה עוד כה"ג בחיי אהרן והארכנו בזה במק"א ואכ"מ רק כתבנו מה שיש פנים לכאן ולכאן והמעיין יבחר

ב) (כ"א ב') כי אם לשארו הקרוב אליו. וברש"י ז"ל אין שארו אלא אשתו והוא מתורת כהנים עיי"ש. אמנם הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אבל ה"א וה"ז ס"ל דהא דכהן מטמא לאשתו הוא רק מד"ס דעשאוה כמת מצוה ועיי"ש בה"א שכ"כ לענין אבלות ג"כ דהוא רק דרבנן וכן האשה על בעלה עיי"ש היטב ועי' בכסף משנה ולח"מ שכתבו דהר"מ ז"ל ס"ל דדרשת התו"כ דשארו הוא אשתו הוא אסמכתא ולכאורה צ"ע טובא דמנ"ל להר"מ ז"ל שהוא רק אסמכתא ואמאי לא נימא דדרשה גמורה היא

לכן נלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל עפ"מ דמבואר במס' יבמות (דף נ"ה ע"ב) דאמרינן בגמ' דש"ז דכתיב בא"א צריך למעט משמש א"א כשהיא מתה דסד"א הואיל דלאחר מיתה נמי איקרי שארו לחייב עלי' בא"א קמ"ל והנה פשטות לשון הסוגי' נראה דהאמת כן הוא דגם לאח"מ איקרי שארו והא דהבא עלי' אינו ח"מ משום דאינה ש"ז וכ"נ דעת התוס' ב"ב (דף קי"ד ע"ב) שכ' בפשיטות לדחות ד' הריב"ם ז"ל דס"ל דלאח"מ פקע השארות מהא דמבואר ביבמות דלאח"מ ג"כ מיקרי שארו אמנם דעת התוס' ביבמות להדיא דהפירוש בגמ' דקמ"ל דלאח"מ נפקע השארות וצ"ל לדעתם ז"ל דהא בהא תליא דכיון דגלי קרא דש"ז דלאחר מיתתה שוב אין הבא עלי' ח"מ ממילא נפסק האישות ושוב אינה בכלל שארו משום דשורש ענין קידושין שאסרה