כלי חמדה ויקרא קעט

לאחר שנודע עבודתו כשרה א"כ ה"ה לענין חומש אפי' לאחר שנודע יהי' פטור מחומש לכן נראה דהנה לכאו' צ"ע דאמרינן בגמ' א"נ נראה שלא הי' ברור להגמ' דין זה וכן ביבמות (דף ל"ד) לא הביא הגמ' כלל אוקימתא זו לכן נלענ"ד דזה תלי' בפלוגתא דמכות שזכרנו לעיל אי אמרינן מתה כהונה או בטלה כהונה ולמ"ד בטלה כהונה אמרינן דרק לענין עבודה אבל לשאר דברים לא הי' בגדר כהן כלל וא"כ רק בעבודה שיש בה בגד"כ עבודתו כשרה משא"כ באכילת תרומה נהי דהוי עבודה כיון דצריכה כהן והוא אינו כהן בעצם אינו בגדר עבודה זו וחייב קו"ח והגמ' דפסחים דאמרינן א"נ שאני תרומה דאיקרא עבודה היינו למ"ד מתה כהונה דאמרי' דמקודם הי' עליו שם כהן אמנם הר"מ ז"ל להלכה דפסק כמ"ד בטלה כהונה ורק עבודתו אכשרי רחמנא מדכתיב בירך ד' חילו ובזה אין חילוק בין קודם שנודע לאחר שנודע א"כ ז"ד בעבודה דצריכה בגד"כ אבל באכילת תרומה ל"ש בירך ד' חילו כלל אפי' קודם שנודע ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדעת הר"מ ז"ל צ"ע בלא"ה כמו שהארכנו במק"א בזה וא"כ אדרבה נסתעי' מהסוגי' הנ"ל כדברינו דלהלכה דבטלה כהונה ואינו כהן אלא דעבודתו כשרה ה"ד שאר עבודות אבל לא אכילת תרומה אע"ג דאיקרא עבודה מ"מ כיון שאינה עבודה אלא בכהנים עצמם וע"כ מפאת שהם כהנים לכן בחלל אינו בגדר עבודה. והיוצא לנו מזה שכתבנו דמוכרח הדבר דכהן בע"מ יש עליו קדושת כהונה אמנם חלל אע"ג דעבודתו כשרה אין עליו דין קדושת כהונה וא"כ נתבארו דברי הרמב"ן ז"ל דטומאת כהנים אינו מפאת עבודתן על המזבח אלא מפאת שהם כהנים לכן בע"מ אסורין לטמאות למתים וחללים מותרין לטמאות למתים

אמנם כן בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל הנה מד' הרשב"א ז"ל בת' סי' ר"ז שכתב לתרץ קושית הר"י צרפית ז"ל על התו"כ שכתב דצריך לאביו משום שלא נימא דדוקא לאמו יטמא כיון דאמו ודאית אבל לאביו כיון דאינו ודאי רק חזקה לא יטמא לו לכן צריך לאביו ותמה הר"י צרפית ז"ל הא אם אינו אביו אינו כהן ובודאי מותר לטמאות לו ותי' הרשב"א בסודה"ק כיון דאע"ג דאביו רק מכח רוב מ"מ כיון דאזלינן בת"ר הרי הוא עומד ומקריב קרבנות וא"כ קאי עליו הקרא דוקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ולכן שפיר צריך לאביו ועי' בת' חת"ס יו"ד סי' של"ח שביאר הדברים באורך שזה כונת הרשב"א ז"ל מבואר מדה"ק דס"ל דענין איסור טומאת כהנים הוא מצד שמקריב קרבנות ולכן הו"א דלאביו חזקה איסור לטמאות וזה היפוך ד' הרמב"ן ז"ל אך באמת ראיות הרמב"ן ז"ל עצומה דלא תלי' כלל בהקרבות קרבנות מבע"מ וחלל כו' ומה שנלענ"ד בדעת הרשב"א ז"ל ונקדים לת' מה שמקשין העולם על רש"י ז"ל לקמן פסוק טו"ב דבר אל אהרן וגו' אשר יהי' בו מום לא יגש להקריב לחם וגו' ופירש"י ז"ל כל מאכל קרוי' לחם כמו עבד לחם רב ותמהו אמאי לא פירש"י ז"ל כן לעיל מיני' בקרא דוקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ועוד קודם לזה כי את אשי ד' לחם אלקיהם הם מקריבין ועי' בשפתי חכמים ודבריו אין להם מובן דאמאי נימא דוקא דקאי על לחה"פ שבהיכל לכן נראה לענ"ד דרש"י ז"ל ג"כ ס"ל דקרא דוקדשתו קאי על טומאת כהנים ג"כ דלכן אסורין לטמאות למתים משום דמקריבים את לחם ד' אך לכאורה יפלא הא מוכרח שלא תלי' זב"ז לכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דאמת הדבר דלא תלי' בהקרבת הקרבנות אמנם ענין טומאת כהנים תלי' באכילת קדשים דמי שהוא אוכל בקדשים דהוא ג"כ עבודה זה אסור לטמאות למתים ולכן בע"מ דאוכל בקדשים אע"ג שאינו עובד אסור לטמאות למתים משא"כ חלל אע"ג דעבודתו כשרה כיון שאינו אוכל בקדשים מותר לטמאות למתים ולפי"ז י"ל דבדיוקא נקט