כלי חמדה ויקרא קסו

דכריתות וא"כ נראה פשוט דבקטנה דאינה בת הקנאה שוב ל"מ לה שיהי' לה דין ש"ח והדרא ק"ל לכן נראה דהר"מ ז"ל ס"ל באמת דלא משכח"ל ח"ש וחב"ח כשהיא קטנה ושתהי' בת תפיסת קדושין כ"א באופן שכתבו הגאונים הנ"ל כגון שבא ישראל על ח"ש וחב"ח והוליד ממנה בת דהיא ח"ש וחב"ח ומצד חירות יש לה אב ויש לה"ר לזה מד' הר"מ ז"ל שכן דעתו ז"ל ממ"ש בפ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז בזה"ל המקדש אשה שחצי' שפחה וחב"ח אינה מקודשת קדושין גמורים עד שנשתחררה וכיון שנשתחררה גמרו קדושי' כקדושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קדושין אחרים עכ"ל

ולכאורה צ"ע טובא על לשון אשה שהוסיף הר"מ ז"ל שהוא למותר לכאורה שהרי ידעינן דחצי' שפחה וחב"ח היא אשה וכנראה דהר"מ ז"ל בא למעט בזה קטנה אך באמת צ"ע כיון דהר"מ ז"ל ס"ל בתרווייהו דהקדושין נגמרין אח"כ הן בקטנה והן בח"ש וחב"ח א"כ צריך להיות הדין גם אם הי' שניהם ביחד ח"ש וחב"ח וגם היא קטנה שנתקדשה אם אח"כ נתגדלה ונשתחררה גמרו הקדושין ובשלמא א"נ דבח"ש וחב"ח ל"מ מה"ת הקדושין בעודה קטנה א"ש כיון דחז"ל בודאי לא תקנו קדושין בח"ש וחב"ח כשהיא קטנה כיון דלא משכח"ל דרך היתר שע"ע אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג א"כ נראה פשוט דל"מ הקדושין כלל גם על אחר שתגדל ותשתחרר דהוי דבר שלב"ל גמור אך כיון דמוכרח מש"ס ור"מ ז"ל דמהני הקדושין מה"ת גם בעודה קטנה מדצריך קרא למעט דהבא עלי' א"ח אשם וא"כ לכאורה גם במקדש ש"ח כשהיא קטנה אם אח"כ נתגדלה ונשתחררה צריכין הקדושין להיות גומרים כיון דיש להם עתה חלות מה"ת לא הוי דשלב"ל אמנם להנ"ל הדבר נכון מאוד שבדקדוק גדול כ' הר"מ ז"ל המקדש אשה שחצי' שפחה וחב"ח והיינו דוקא בגדולה דינא הכי שגמרו משא"כ בח"ש וחב"ח והיא קטנה לא משכח"ל דין זה כיון דקטנה אינה בת קבלת קדושין וע"כ דמיירי דאבי' קיבל קדושי' וכגון שהיתה בת ח"ש וחב"ח שנולדה מישראל וא"כ נהי דעבור חצי' חירות הי' יכול לקבל את הקדושין מ"מ כשנשתחררה ל"ש לומר גמרו הקדושין כיון דחצי' השני אין לה אב כלל והוי כגיורת שנתגיירה וא"כ לא מצי קדושי אבי' למיפשטה בכולה וא"כ ממילא אין הקדושין גומרים אח"כ כשתגדל ותשתחרר לכן מדקדק הר"מ ז"ל לכתוב המקדש אשה להורות דבר זה שלא משכחת אלא בגדולה וזה נכון מאוד לענ"ד

ה) (שם כ"ג) וכי תבואו אל הארץ וגו' שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל. וכתב הרמב"ן ז"ל בטעם המצוה בזה"ל וטעם המצוה הזאת לכבד את ד' מראשית כל תבואותיו מפרי העץ ולא נאכל מהם עד שיבואו כל פרי שנה אחת הלולים לד' והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן הם רקובין ורובן לא יוציאו פירות עד שנה הרביעית עכ"ל. מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל דפירות ערלה א"ר להקריבן לפני השם כיון שאין ראוין לאכילה ורובן רקובין וי"ל בזה בפסחים (דכ"ב ע"ב) דתי' הגמ' דמשו"ה צריך קראי לרבות איסוה"נ בעולה משום דכתיב לכם הוא משלכם יהי' וקשה הא לכם משמע לכל צרכיכם ואם אין בו היתר אכילה שוב ג"כ אינו בכלל לכם וא"כ הכא דמפורש בתוה"ק לא יאכל איך נימא דלכם אתי להתיר בהנאה ואם אמנם כי מצאנו כן בחמץ ותרומה טמאה דדרשינן מלך היתר הנאה אע"ג דאסור באכילה ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה לפי אך ראיתי להאחרונים שכ' דלכם מבורר יותר שצריך שיהי' ראוי לכל הנאות מלך וכתבתי מזה בת' לכבוד הג' מוהר"ש כהן ז"ל מו"צ מווילנא ע"ד בספרו קנין שלמה בהשמטות סי' י"ג עיי"ש: