כלי חמדה ויקרא קמה

הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם אלא פעמים שיחי' ויגיעו לימים רבים וכו' ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו והוא הנאמר בו כי דבר ד' בזה ואת מצותיו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני ע"ז ומגדף וכו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל

והנה לכאורה דברי רבינו ז"ל אינן מובנים שהרי מריש דה"ק מבואר דיש הבדל בין היכא דכתיב ונכרת האיש ההוא בין היכא דכתיב ונכרתה הנפש דהיכא דכתיב ונכרת האיש קאי על כרת הגוף והיכא דכתיב ונכרתה הנפש היינו כרת הנפש לעוה"ב ואין בו כרת הגוף א"כ איך כתב אח"כ באוכל חלב או דם היא בכרת הגוף וא"ב כרת הנפש הא בחלב ודם כתיב בתוה"ק כרת בנפש ועוד עיקר החילוק שכ' רבינו ז"ל בין מי שרובו זכיות ובין מי שרובו עבירות מנ"ל זאת כיון דאמרינן דיש הבדל בין היכא דכתיב איש להיכא דכתיב נפש א"כ דילמא באותם כריתות דכתיב בהו נפש כללא הוא שהכרת בנפש ולא בגוף ונראה שהי' קשה לו לרמב"ן ז"ל דהכא בעריות כתיב בתוה"ק ונכרתו הנפשות העושות א"כ נראה דהוי כרת בנפש. אמנם בפ' קדושים באחותו ונדה נראה דקאי על כרת הגוף וזה א"א לומר דנענשין בשתיהם שא"כ הי' בתוה"ק לכפול הכרת במק"א כמו שכפל בע"ז ומגדף לכן הכריח הרמב"ן ז"ל דבאמת בעריות שכרת הנפש אך ז"ד מי שהוא רשע אבל מי שנכשל פעם אחת בעבירה נענש רק בכרת הגוף ולכן בפ' קדושים שכתב על כל עבירה בפני עצמה העונש כרת שבה כתב רק כרת הגוף ונראה שמזה הכריח הרמב"ן ז"ל דאם בעריות דחמירי שיש בהן עונש מיתת ב"ד ג"כ מ"מ אין בהם כרת הנפש אלא למי שהוא רשע מכ"ש באיסורי מאכלות כגון חלב ודם אע"פ שנאמר בהם ונכרתה הנפש מ"מ היינו רק מי שעונותיו מרובים אבל בעבר על העבירה פ"א לתאותו כי גבר עליו יצרו אינו נענש בכריתות הנפש

וי"ל יותר דהנה באמת אע"ג דכתיב בתוה"ק נפש אינו מוכרח דהפירוש על הנשמה די"ל דהכונה על נפש החיוני כמו ונתת נפש תחת נפש האמור במיתת ב"ד שאין פירושן על הנשמה ובאמת מבואר שחז"ל למדו הפירוש דנפש האמור בחלב על נפש החיוני ולא על הנשמה שהרי דרשינן מזה דנפש לרבות את השותה כמבואר בתו"כ ובחולין (דף ק"כ ע"א) וא"כ ע"כ דס"ל לחז"ל דלא באה התוה"ק לבאר בזה בענין כרת הוא לנפש השכלי שהוא הנשמה ולכן שאלו בירושלמי פ"ב דבכורים ה"א תני ר"ח בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב וכי מי מודיעינו שהוא בכרת כהדא דתניא א' שחילל את השבת "מת' בהיכרת הרי מבואר דפשיטא לחז"ל דאף בחילל שבת דכתיב ונכרתה הנפש ההוא מ"מ יש בו "מיתת" כרת והיינו כרת הגוף ולכן הכריח מזה הרמב"ן ז"ל דהא דנאמר בתוה"ק כרת הנפש ונרמז על כריתות הנפש ה"ד למי שהוא רשע בלאו הכי אבל מי שיש לו רוב זכיות הוא רק בכרת הגוף וז"ב ומוכרח בכונת הרמב"ן ז"ל אמנם יש להסתפק בתוך חיי"כ שלא נאמר בהן נפש כלל כגון בשחיטה והקטרה בחוץ וכיו"ב אם הם רק בכלל חיי"כ הגוף ול"ש בהם כרת הנפש כלל א"ד דאין נפ"מ וגם הם אם אין להם רוב זכיות יש להם כרת בנפש ר"ל וכמו שנראה פשיטות ד' הרמב"ן ז"ל שאין חילוק כלל בין היכא דכתיב נפש או איש דאע"ג דזה מרמז על כרת הנפש וזה על כרת הגוף מ"מ תלי' אם הוא רשע בלא"ה. אך צ"ע לפ"ז א"כ אמאי בשחיטה והקטרה בחוץ נאמר בתוה"ק איש דנראה דא"ב אלא כרת הגוף

ולכאורה עלה בדעתי כיון דבשעה שנאמרה הפרשה דש"ח והקטרה בחוץ הי' עוד היתר לאסורו דבשעת היתר הבמות הרי מותר שחיטה והעלאה בחוץ א"כ חיוב כרת זה לא הי'