כלי חמדה ויקרא קמד

בעבירה דרבנן חוזר עלי' מעורכי מלחמה וא"כ מוכרח דאפי' איסור דרבנן ליכא בקדושין דחיי"ל והיא קושיא גדולה לדעת הסוברין דאיכא איסור בקדושין דחיי"ל ובאמת בב"מ (דף י"א ע"ב) בסוגי' דחצר מבואר בגמ' דכהן שאמר לישראל צא וקדיש לי אשה גרושה דתלי' בשלד"ע נראה מבואר דקדושין המה עבירה

ומה שנראה בזה דרק חידוד לת' קושיות הבית מאיר ז"ל דהנה לכאורה יש להעיר לפ"ד התוס' בתי' א' דב"מ (שם) דאע"ג דאמרינן אשלד"ע מ"מ המעשה קיים וכ"ד הרבה פוסקים כמו שהאריכו בזה הגאונים בת' נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' ע"ה והנמשך א"כ מה מקשה הגמ' לימא דלא כריה"ג דילמא מיירי בקידש ע"י שליח כיון דאשלד"ע המשלח אינו עושה עבירה והמעשה קיים אך הנה הפוסקים כתבו דאע"ג דאשלד"ע מ"מ המשלח חייב בד"ש וא"כ שפיר הוי איסור למשלח ג"כ אך הנה בס' פרדס דוד כתב דהא דאמרינן דאע"ג דאשלד"ע המשלח חייב בד"ש ה"ד אם הי' עושה בעצמו הי' חייב בד"א אז כשעושה ע"י שליח נחית דרגא וחייב בד"ש משא"כ כשליכא חיובא בד"א אז ע"י שליח ליכא איסורא כלל וד' נכונים בסברא. ומעתה א"ש ד' הגמ' דמקודם הוי ס"ל דלוקה על הקדושין שפיר מקשינן בגמ' לימא דלא כריה"ג וא"ל דמיירי ע"י שליח ואשלד"ע ז"א דמ"מ המשלח עביד איסורא וע"ז תרצינן בגמ' דאינו חייב עד שיבעול וא"כ נהי דבקדושין איכא איסורא שוב י"ל דמיירי בקידש על ידי שליח וכיון שכן ליכא איסורא כלל ושפיר צריך קרא למעט כיון דא"ר לביאה ונכון ע"ד פלפול אך באמת יש לגמגם הרבה בזה כמובן. ועי' עוד יבמות ר"פ נושאין על האנוסה ות"ל משום דנדחו לעבור עליו בשני לאוין וא"נ דבחיי"ל איכא איסור בקדושין י"ל בפשיטות דנפ"מ בקדושין בלא ביאה דבחיי"כ דא"ק תופסין ליכא איסורא בקדושין לפ"ד רש"י ז"ל כמש"כ מבית מאיר אך ז"א דמלבד דלא כתיב בי' לשון קיחה מלבד זאת כיון דהיא חיי"כ גם מצד הלאו ליכא איסור בקידושין כיון דא"ק תופסין ובאמת אני נבוך א"נ דבחיי"ל איכא איסור בקדושין מנ"ל להגמ' קדושין (דף ס"ד ע"א) בפשיטות דיש לאב זכי' לקדש את בתו לחיי"ל נהי דבידו באיסור הוי בידו אבל מ"מ מנ"ל דהתורה נתנה לו זכות זה דילמא דוקא בהתירא נתנה לו זכי' משא"כ באיסור ומוכח קצת דליכא איסור בקדושין ודוח"ל כיון דמיירי בבתו קטנה ואינה מוזהרת באיסורין ושפיר בידו לקדשה לחיי"ל כיון דהיא אינה עושית איסור זה דוחק כמובן וגם מ"ש למעלה לדון דאשה לא תהי' בכלל האיסור קשה לבנות בזה הכלל כי ענין זה צריך ביאור רחב ואולי יזכני השי"ת לבאר הד' במק"א וכעת אסתגר בזה. והי' זה שלו'

ז) (י"ח כ"ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל זרעו נכרת וימיו נכרתים לשון רש"י והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים האחד הנאמר בו ונכרת האיש ההוא [בשמן המשחה וקטורת. וש"ח. והקטרה בחוץ. ועוד] והשני הנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות ונכרתה הנפש ההיא מלפני [מילה. חמץ. פסח. עריות. ועוד] והשלישי הנאמר בהן הכרת. תכרת. הנפש ההיא עונה בה וכו' וביאור הענין כי האוכל "חלב או דם" והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא. יכרתו ימיו וימות בנעוריו קודם שיגיע לימי זקנה והם ששים שנה. ואך נפשו בהכרת אבל יהי' לו חלק לעוה"ב הוא העולם שאחרי התחי', ובזה אמר ונכרת האיש ההוא ואשר עם החטא החמור ההיא יהי' עונותיו מרובין מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחי' עולם הנשמות ובמחוייבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני וכתיב והאבדתי את