כלי חמדה ויקרא יב

מקדושת בדה"ב לענין ברשותו א"כ דילמא לענין שלו ג"כ לא הוי ילפינן קדושת הגוף וקדושת בדה"ב וצריך למכתב קרבנו

אמנם י"ל דל"ק דהנה באמת סברת רש"י ז"ל צ"ב דמאיזהו סברא נחלק בזה בין קדושת בדה"ב לקדה"ג לומר דקדה"ג חל על אינו ברשותו. אך כ"כ בספרי חמדת ישראל להסביר הדבר כיון דבקדושת הגוף לאחר ההקדש הוא לגמרי ברשות גבוה וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא א"כ אינו ברשותו אינו חסרון בקדה"ג כיון דאם ההקדש יחול יהי' ברשות ההקדש בכ"מ שהוא ולכן אין למדין קדה"ג מקדושת בדה"ב ועיי"ש שהארכנו בזה בדברי טעם. ומעתה זה דוקא לענין אינו ברשותו דיש סברא לחלק בין הקדש בדה"ב לקדושת הגוף שפיר אמרי' דלא ילפינן זה מזה אמנם היכא דהחסרון מצד אינו שלו שפיר אמרינן דגם בקדה"ג פשיטא דל"מ להקדיש אינו שלו כיון דאין סברא לחלק בין זל"ז וז"פ

אמנם לדברינו הנ"ל לפי"מ שביארנו ההבדל בין קדושת בדק הבית דעיקרו הוא קנין ולכן תליא בשיווי ודמים משא"כ קדה"ג עיקרו הוא איסור קודש כנ"ל הדרה קושי' לדוכתא מאי ראי' מאיש כי יקדיש את ביתו קודש דקדה"ג ל"מ באינו שלו לפמ"ש התב"ש ביו"ד ס"ה אות כ"ז די"ל דכמו דקיי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש במעשה ה"ה דיכול להקדיש א"ש במעשה ואם מקדיש בהמת חבירו לשם קרבן במעשה יש בו חומר קודש עיי"ש ונראה ברור דהתב"ש ז"ל לא קאמר אלא בקדה"ג דהיינו בקרבן דאיירי בי' כיון דהוא איסור י"ל שדומה לשאר איסורין התלו' במחשבה דאע"ג דאינו אוסר דשא"ש מ"מ במעשה מצי אוסר. מה שא"כ בהקדש בדה"ב דעיקרו הוא ההקנאה להקדש והוי בגדר מכירה פשיטא דלא מצי להקדיש אפי' במעשה. ומעתה מה מקשה הגמרא כ"כ אילימא לפני יאוש פשיטא וקשה הרי שפיר צריך קרא דאי לאו קרא הו"א דאין למדין מקדושת בדה"ב כיון דהוי קנין ל"מ מקדיש אינו שלו אפי' במעשה ג"כ משא"כ קדה"ג הו"א אם מקדישו במעשה אפי' אם הוא של חבירו הוא קרבן כשר כיון דאמרת באמת דקדה"ג חלה עליו כמו"ש התב"ש כנ"ל ושפיר צריך קרבנו דאע"ג דבמעשה יש עליו חומר קודש מ"מ פסול להקרבה כיון דאינו שלו וצ"ע בזה ואכ"מ

יהי' איך שיהי' בארנו שיש לקיים דברי החת"ס ז"ל דבקרבן ל"צ שיהי' שלו ממש וממילא גם מאיסה"נ י"ל דכשר. אמנם בהקדש בדה"ב אף א"נ דא"צ שלו ממש מ"מ באיסה"נ ל"ש הקדש בדק הבית כנ"ל. ומה שהעיר הרב המגי' שם מהא דמבו' בנדרים (ד' ל"ד) מימרא דרבא דהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה. ופירש הר"ן ז"ל הטעם דהקדש מהני משום מיגו דא"ב זכי לנפשי' וקשה ת"ל דהוא הפקר ואין רשות אחר מעכב ממילא יכול להקדישו ג"כ. אינו קושי' א"נ דהפקר הוי בכלל דעת אחרת מקנה א"כ זה שהפקירו הפקירו לכל אדם ואם איהו לא הי' מצי זכי בי' הוי בגדר רשות אחר מעכב כיון דהוא של כל העולם והו"ל כמו שיש לכל אדם זכות בו והוא לוקח מהם ומקדישו לשמים לכן צריכין לבא לטעמא דמיגו דזכי לנפשי'. ויש עוד להרבות שיח בכ"ז ולברר הדברים ואכ"מ. וכתבתי רק להשתעשע אתך כי אדע שאתה משתוקק לדברינו והי' זה שלום

ג) במסכת זבחים (דף ל"ד ע"א) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה וכו' כי פליגי בחיה והכי איתמר ריו"ח אמר עובר בעשה ר"ל אמר אינו עובר בולא כלום ההוא למצוה. ועיי' בר"מ ז"ל פ"ה מאיסורי מזבח שכתב בזה"ל אבל המקריב איברי חי' טהורה עובר בעשה ואינו לוקה עכ"ל. והנה יש לדקדק בלשון הגמרא והר"מ ז"ל דנקטי הלשון המקטיר "אברים" שזה קאי על עולות