כלי חמדה ויקרא יא

של העכו"ם ומשמעות לשון התרגום נראה שלקחו בע"כ של עכו"ם ולא קנאו אותם מהם וקשה איך הי' כשר לנסכים הא דרשינן קרבנו ולא הגזול אמנם א"נ דגזל עכו"ם מותר א"ש ואע"פ דל"ה לכם לית לן בה כנ"ל דבקרבן ל"צ שיהי' שלו ועיין בתוס' מנחות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה קרבו כבשים בלא לחם נראה דס"ל דקנאו מהם לצורך הקרבה. אמנם אפי' א"נ דלקחו בע"כ י"ל דבאמת א"י מוחזקת וה"ה של ישראל אלא שיש להם במה שזרעו כמבואר בר"ה (דף י"ג) ובתוס' שם. עכ"פ אם יגזלו ישראל מהם הוי בכלל כיבוש מלחמה. וכ"כ הג' בעל כפ"ת ז"ל דבכל גזל עכו"ם יש להתיר מכח דהוי כמו כיבוש ואע"פ דגזל עכו"ם אסור מה"ת ואינו בכלל כיבוש מ"מ זה שגדל בשדה של ישראל והי' מצוה עליהם לכבוש את הארץ אע"ג שע"י חטא מרגלים נתאחר הזמן מ"מ מה שלקחו הוי בכלל כיבוש ואינו בכלל גזל כלל וצ"ע עוד בזה ואכ"מ

והנה ראיתי בדבריך שכתבת שאין לבנות עפ"י דברי החת"ס הנ"ל שדבריו תמוהין מאוד כמו שתמה עליו הרב המג"א בקונטרס אחרון לתשו' הריב"ש מאמר א'. ואולי ימצא כת"ה פתר לדברי החת"ס ז"ל נא להודיעני. אלו דבריך. הנה למלאות רצונך עיינתי שמה. ונראה לתרץ דברי החת"ס ז"ל דהנה קוטב דברי החת"ס ז"ל שבא לתרץ דברי התוס' שכ' דיש להסתפק בבהמת עיהנ"ד בעבר והקריבה אם הקרבן כשר שתמי' מאוד דאיך מהני ההקדש הא אסורה בהנאה והוי אינו שלו וע"ז בא החת"ס ז"ל לתרץ דהא דכתיב ביתו בהקדש בדה"ב וכן קרבנו בקדושת הגוף אין הכוונה שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' רשות אחר מעכב ולכן אף בבהמת עיהנ"ד דאסור בהנאה חל עלי' קדה"ג ומזה למד הרב המגי' דה"ה בקדושת בדה"ב לדעת החת"ס יכול להקדיש איסה"נ אע"פ שאינו שלו כיון דאין רשות אחר מעכב עליו הוי בכלל ביתו

אמנם הדבר ברור שז"א שאין לדמות הקדש בדה"ב לקדה"ג בזה דהרי שורש ענין הקדש בדה"ב הוא שע"י ההקדש יהי' רווחא להקדש באיזהו ענין וא"כ נהי דביתו ל"צ שיהי' שלו מ"מ איסה"נ ל"ש להקדיש לבדה"ב משום שגם להקדש אינו שוה כלום דהיינו במקדיש שור הנסקל דגם על הגזבר של הקדש רמי' למסרו לב"ד לקיים בו מצ"ע דובערת הרע א"כ ל"ש בו ענין הקדש בדה"ב כלל וכללא הוא דהיכא דל"ש בו שום הנאה להקדש ל"ש בו ענין הקדש בדה"ב כלל דהוי כמו מכירה וכיון כשהוא אסור בהנאה הרי אינו ניתן כלל להקדש ומכח זה אין ההקדש חל ואין בו מעילה דמעילה בקדושת בדה"ב הוא מכח גזילת הקדש וכ"ז ל"ש באיסה"נ משא"כ בקדושת הגוף שעצם הדבר נתקדש להקריבו לגבוה והוא ענין איסור קודש ולא תליא ברווחא להקדש. וידועין בזה דברי הנתה"מ סי' כ"ח ומקורן של דברים מדברי תוס' ישנים כריתות. א"כ עצם הקדושה אינו תלי' בדמים רק דנימא דהוא אינו יכול להקדישו מצד דהוי אינו שלו ע"ז שפיר אמרי' כיון דאין רשות אחר מעכב עליו יכול להקדישו ולכן אם קרב לגבוה הקרבן כשר אע"ג דאסור בהנאה ומעולם לא עלה על דעת החת"ס ז"ל דגם בקדושת בדק הבית יכול להקדיש איסה"נ ובזה יפלו כל הקושיות של המגי' שם. ובאמת עפי"ז קשה לי לעת עתה הסוגיא דב"ק שהבאת שהקשה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא והנה צריך להבין מה הפשיטות בזה דפסול גזול וע"כ כמו"ש התוס' משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו וקשה הא זה נשמע מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו כמבואר במסכת ב"ק (דף ס"ח ע"ב). ומעתה מאי ראי' מקדושת בדק הבית לקדה"ג הא מביתו דרשינן דצריך שיהי' ברשותו ג"כ ואעפי"כ דעת רש"י ז"ל מובא בתשו' הריב"ש דקדושת הגוף חל על אינו ברשותו הרי מבואר דאין למדין קדה"ג