כלי חמדה ויקרא קטו

הטעם דבבית אסור משום דגמר גז"ש מע"ז אם אמרינן דאיתקשו להדדי או לא ובאמת נראה דפירוש זה מוכרח בירושלמי דליכא למימר מצד דאינו נעשה מצותו ז"א כיון דנתץ אותו וקיים מצות נתיצה הרי הוי נעשה מצותו וא"כ אבנים המנוגעות שעשאן סיד שהי' בהם שריפה ונתיצה צריכין להיות מותר בהנאה אף דדינן בנתיצה וע"כ משום דאיתקשו לע"ז וא"כ שפיר חקר בנגעי בגדים אע"ג דנעשה מצותן מ"מ י"ל דדמי ג"כ לע"ז א"ד דוקא נגעי בתים איתקשו לע"ז וז"ב ופשוט בכוונת המל"מ]

והנה לכאורה צ"ע ביאור ד' הירושלמי דהתחיל לומר דמאן דס"ל דעלו מידי טומאתן מותרין בהנאה ג"כ ולמ"ד לא עלו אסורין בהנאה נראה לכאורה דזה פשיטא דלכ"ע נגעי בתים אסורין בהנאה רק דתלי' בטומאה דכל זמן שטומאתן עליהם אסורין עליהם אמנם כשפקע טומאתן ה"ה דאיסה"נ שבהם נפקע ואח"כ דחה זאת משום דכתיב צרעת ממארת שאסור בהנאה וקשה מ"ר מזה דאסור בהנאה לעולם ועוד דאם יש ראי' מזה דאסור בהנאה לעולם א"כ מה זה שמקשה הירושלמי אח"כ מהא דאפר הנשרפין מותרין הא הכא גלי קרא ובלא זה עיקר הדבר קשה כיון דלס"ד לא ידע לא מקרא דצרעת ממארת דהא לאסור בהנאה ומקרא דנתיצה א"כ מהכ"ת לאסור נגעי בתים בהנאה שו"ר לרבינו הש"ך ז"ל בנקה"כ יו"ד סי' רכ"א על הש"ך סקמ"ה שרמז עליו בגליון הש"ס בירושלמי שם שכ' באמת דיש פלוגתא בזה בירושלמי אם נגעי בתים אסורין בהנאה ועיי"ש שכ' לח' בזה קושית התוס' ערכין (דף כ"א) על הא דתני בתוספתא דמשכיר בית ונתנגע אומר לו הרש"ל הא א"י לדור בה ותי' די"ל דברייתא זו אתי' כמ"ד בירושלמי דבית המנוגע מותר בהנאה נראה דהש"ך ז"ל ס"ל באמת דהא דתני בירושלמי דלמ"ד עלו הרי אלו מותרות היינו אפי' כשהן שלימות מותרות בהנאה וכן מורה הלשון "אלו" דקאי על אבנים כשהן שלימות כמובן אך לכאורה צ"ע כונת הירושלמי דאיך תלי' זב"ז אם עלו מידי טומאה או לא לענין איסה"נ הלא יש הרבה דברים שמטמאין ואינן אסורין בהנאה עי' היטב בנקה"כ שם ותראה שצ"ע מאוד הפירוש בירושלמי לפי שיטתו אמנם בכ"ז כ"כ דסוגיין הירושלמי נראה כפירושו של הש"ך

לכן נלענ"ד ביאור הדברים עפ"מ דמבואר ביבמות (דף ק"ג) גבי נגעי בגדים לענין טומאה דשיעורן בכזית משום דמצורע איתקש למת עיי"ש מבואר דמצורע איתקש למת אפי' נגעי בגדים וה"ה נגעי בתים דכל הנגעים איתקשו להדדי ומעתה י"ל כיון דקיי"ל דמת אסור בהנאה ה"ה נגעי בתים אסורין בהנאה אע"ג דליכא בהם קרא מיותר לאסור בהנאה כמו"ש הש"ך בנקה"כ שם מ"מ יש סברא לאסור בהנאה מצד דאיתקשו למת אמנם א"נ דאבנים מנוגעות שעשאן סיד עלו מידי טומאתן ע"כ צ"ל דלא איתקשו למת דהרי מבואר במשנה דאהלות פ"ב משנה ב' באפר הנשרפין ר"א אומר שיעורן ברובע ומבואר בנדה (דף כ"ח ע"א) דריו"ח ס"ל כר"א ועי' בתוס' נדה שם (דף כ"ז ע"ב) בד"ה מת בתי' הב' שכ' דריו"ח ס"ל דרבנן לא מטהרין אלא בחסר אבל אם העפר שלם אפי' אם אין שלדן קיימת טמא מבואר מזה דריו"ח ס"ל דבמת שנשרף ונעשה אפר לא פקע ממנו טומאתו וא"כ ריו"ח לשיטתו בירושלמי דהוא סתמא אליבא דריו"ח שפיר קאמר דמ"ד עלו מידי טומאתן א"כ ע"כ דלא איתקשו למת וא"כ ה"ה דאבנים המנוגעות מותרין בהנאה כיון דלא איתקשו למת לענין טומאה ה"ה דלענין איסה"נ אין לדמותן אמנם מאן דתני לא עלו מידי טומאתן וע"כ משום דאיתקשו למת אמרינן דה"ה באבנים המנוגעות אסורין בהנאה וזהו כפירוש הש"ך ז"ל בנקה"כ דהירושלמי ס"ל דיש פלוגתא בזה אי בית המנוגע אסור בהנאה ואח"כ אמרינן בירושלמי דז"א דאפי' למ"ד עלו מידי טומאתן ואין מדמין