כלי חמדה שמות שלח

ענגיל בספרו לקח טוב כלל ב' בענין אעמה"ד הסביר שם סברא חדשה בהא דאעמה"ד דכיון דצותה התורה להב"ד שיחפשו זכות להצלת הנידון דכתיב והצילו העדה לכן אינן רשאין לדרוש ק"ו מעצמן לחייבו ואין להם רק מה שצותה התורה בפירוש עייש"ה. ולפי דבריו י"ל דה"ה הכא כיון דעיד"ז דאמרינן עשה דוחה יצמח חיוב מיתה להטף דר"א לשיטתו דס"ל דגם הטף נהרגין. דאם לא אמרי' עדל"ת לא יתחייבו רק האנשים דהם נידונין כיחידים בסקילה והטף לא יתחייבו מיתה ועיד"ז דאמרי' עדל"ת יצמח חיוב מיתה להטף ולכן לא אמרי' עדל"ת והרי זה דומה ממש לק"ו דג"כ ניתן לדרוש מעצמו ועכ"ז לא דרשי' היכא דיצמח חיוב וה"ה הכא לא אמרי' עדל"ת כיון דיצמח חיוב מיתה. וכתיב והצילו העדה וליכא. והיא סברא נכונה בעזהש"י

ו) הנה נודע קו' החזקוני בפ' קדושים דל"ל קרא דאת שבתותי תשמורו דכיבוד אב אינו דוחה שבת תיפוק לי' כיון דאביו מצווה אותו שיחלל שבת וחייב לשמוע לו הו"ל כמו חצר דבע"כ מותיב בה ואמרי' בי' ישלד"ע וחייב המשלח והו"ל כאילו אביו בעצמו חילל שבת והו"ל אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב כלל בכיבוד. וכבר תירץ קושי' זו על נכון אאמו"ר שליט"א בספר כלי חמדה בכתביו בפרשת קדושים עיי"ש. ולפענ"ד נ"ל לתרץ עפ"י דברי הגמ' ב"מ (דף ל"ב ע"א) דאיתא שם טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לא"ה הו"א לציית לי' וכו' ס"ד אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום הילכך לציית לי' קמ"ל. והנה בריטב"א שם כתב וז"ל וקשי' לן היכי ס"ד אפי' אי לא כתב את שבתותי תשמורו דנציית לי' וכי אדם חייב בכיבוד אביו ואמו יותר מכבוד שכינה נהי דהוקש כבודן היינו להשוותן אבל טפי לא ועיין בשיטה מקובצת שם שתירץ דאין כוונת הגמ' לומר דמש"ה ישמע לאביו לחלל שבת דעכ"פ עדיף מכבוד המקום לא הוי. רק דהכוונה הוא דיעשה כמו שירצה משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. ולפי"ז לא יקשה תו קושית החזקוני כלל דבאמת לא הו"ל כמו חצר דבע"כ מותיב בה. דזה לא עלה על דעת לומר דמחויב לשמוע לאביו בע"כ לחלל שבת רק דיוכל לעשות כמו שירצה והו"ל שפיר אי בעי עביד וא"ב ל"ע. וא"כ ממילא אמרי' דאין שליח לד"ע ושפיר הו"ל עושה מעשה עמך. ושפיר צריך הקרא דלא ישמע לו. ואין לומר דאכתי תקשה לר"ה דסובר דהיכא דהשליח אינו בר חיובא אמרי' יש שלד"ע א"כ ה"נ אי לאו קרא הו"א דישמע לו ויוכל לעשות כמו שירצה ויוכל גם לחלל שבת א"כ לא הוי בר חיובא. וא"כ ממילא אמרי' דיש שלד"ע וא"כ אכתי הוי אינו עושה מעשה עמך ול"ל קרא. ז"א דבכה"ג בוודאי מיקרי בר חיובא כיון דאם יחלל שבת בלי ציווי של אביו יהי' חייב שפיר מיקרי בר חיובא כמו"ש התוס' ב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה דאמר לישראל. דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמה חייב עיי"ש בדבריהם ואם כן ה"נ שפיר מיקרי בר חיובא ודו"ק

ועפי"ז נוכל לתרץ קו' המחצית השקל הנודע דל"ל קרא דכאו"א אינו דוחה שבת ת"ל מדחזינן שהתורה כתבה קרא מיוחד דהאב יכול להפיר נדרי בתו ואי אמרי' דכ"א דוחה שבת ל"ל קרא הא בלא"ה ידעינן זאת כיון דאם יצווה לה שתעבור על נדרה תהי' מוכרחת לשמוע לו מצד כ"א ואינה צריכה שום הפרה וע"כ ש"מ דכ"א אינו דוחה שבת ול"ל הקרא דשבתותי תשמורו ע"כ והיא קו' נפלאה לכאורה. ועפימ"ש י"ל דשפיר צריך קרא מיוחד דהאב יכול להפיר לה אף אם נימא דכ"א דוחה שבת כגון שנדרה לעשות איזה דבר במעשה דאם תעבור על נדרה יהי' רק לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו והנה ידוע דעת המרי"ט בקידושין (דף ל"ד) דעל לאו שאין בו מלקות אין אשה מצווה עיי"ש