כלי חמדה שמות שלז

בשם המפורשים והניחו בצ"ע. ולפענ"ד נראה לומר דכוונת הרא"מ ז"ל הוא דברודף להרוג כיון דהנרדף בהול על נפשו אינו צריך לדקדק אם יכול להציל את הרודף באחד מאבריו כיון דבתוך כך יוכל הרודף להרגו ולכן ניתן להצילו בנפשו וא"צ לחפש כלל אבל בזה שפיר מודה הרא"מ ז"ל דהיכא דבלא שום עיון וחיפוש יכול להצילו בא' מאבריו אז בודאי לא ניתן להצילו בנפשו אף ברודף להרוג. וממילא לק"מ קו' המפורשים מהא דיואב. כיון דהתם גבי יואב שבא בטענה השתא בדופן חמישית יכלת לי' באחד מאבריו לא יכיל לי' ויואב ידע בבירור גמור שאבנר הי' יכול להציל את עשאל באחד מאבריו ולא הי' בהול כלל שפיר הי' יואב רשאי להרוג לאבנר כיון דבאופן כזה בוודאי לא ניתן להצילו בנפשו אף לגבי הנרדף וגם הרא"ם ז"ל מודה בזה. וממילא לק"מ קושיתינו וקו' השעה"מ ז"ל על הרא"ם ז"ל מהש"ס סנהדרין הנ"ל דמבואר משם דאף בנרדף ליהרג אינו רשאי להציל עצמו בנפשו של רודף היכא דיכול להצילו באחד מאבריו. די"ל דכוונת הגמ' הוא דהיכא דיכול להצילו בא' מאבריו בלא שום עיון וחיפוש כמו באבנר בזה לא ניתן להצילו בנפשו. ובזה סרה ג"כ תלונת הראב"ד מעל הרמב"ם ז"ל במה שהשיג עליו עמ"ש בפ"א מהלכות רוצח הל' י"ג וז"ל שכל מי שיכול להצילו באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הר"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו. וכתב ג"כ דין זה בפ"ט מהלכות מלכים הל' ד' והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל. א"א קשיא לי אבנר. וכוונתו מבואר דהאיך הרג יואב את אבנר בטענה שהי' לו להצילו לעשאל בא' מאבריו הלא אין ב"ד שלמטה ממיתין אותו. ולפי הנ"ל ל"ק מידי מאבנר דבזה גם הרמב"ם ז"ל יודה דחייב מיתה אף בידי אדם כיון דיודעים אנחנו בבירור שהרגו במכוון אבל בעלמא אף שרואין אנחנו שהי' יכול להצילו באחד מאבריו מ"מ אין הב"ד שלמטה יכולין להרגו דשמא מחמת שהי' בהול על נפשו לא ידע להצילו באחד מאבריו. כמו שמדייק הר"מ ז"ל בלשונו הזהב "ולא טרח" להצילו באחד מאבריו אז אין הב"ד שלמטה ממיתין אותו דשמא מחמת שהי' בהול לא הי' יכול לטרוח אבל היכא דאף בלא טירחא הי' יכול להצילו באחד מאבריו כוין באבנר שפיר אן הב"ד שלמטה ממיתין אותו רק דמיתה בידי שמים חייב בכל אופן שיהי' כיון דקמי שמיא גליא. ולק"מ קושית הראב"ד ז"ל. ובזה מיושב ג"כ קו' הטור ז"ל שהשיג על הר"מ ז"ל וז"ל ואיני יודע אם חייב מיתה למה אין הב"ד ממיתין אותו ועיי' ברדב"ז הל' מלכים שהביא קושית הטור ונדחק להעמידו על מכונו ולפימ"ש לק"מ. שוב מצאתי ג"כ במראה הפנים בירושלמי סנהדרין פרק בן סו"מ הלכה ט' שכתב ג"כ בקיצור לתרץ השגת הראב"ד ז"ל וכוונתו למה שכתבתי. ויש אתי עוד הרבה לדבר בזה ולא אאריך עוד כי עיקר מגמתי הוא רק להראות שדברי הרא"מ ז"ל שרירין וקיימין ולית מאן דפליג עלי'. ועיין במנ"ח הנ"ל שהביא דברי רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ד) בד"ה ויכול שכתב להדיא דאם הנרדף יכול להציל בא' מאבריו ולא הצילו נהרג עליו אם הרגו. ולפימ"ש גם דברי רש"י ז"ל לא יסתור לדברי הרא"מ ז"ל כמו שיראה המעיין

ה) התורת חיים ז"ל בסנהדרין (דף ע"א ע"א) הקשה על ר"א דסובר דעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת משום דכתיב ואת כל שללה וגו' ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלהיכם וגו'. והקשה אמאי לא נימא דיבוא העשה דושרפת וידחה הלאו דל"ת כן. והיא קו' עצומה לכאורה. ולפענ"ד נראה לתרץ קושייתו על דרך זה דהנה בתוספתא סנהדרין פרק י"ד פליגי ר"א ור"ע דר"א ס"ל דגם הטף מאנשי עיר הנדחת נהרגין ור"ע ס"ל דאינן נהרגין. והנה הרב מהר"י