כלי חמדה שמות שלו

להחליט כוונתי זאת בדברי היד המלך ז"ל שהמעיין שם בלשונו הצח יראה שסובר ג"כ כדברי תוס' ז"ל שהחיוב הוא על הקטן. שכתב וז"ל איך הטילו חכמים חיוב על הקטן ומאין יש מעות לקטן. והמעיין יראה שכוונתו הוא דהפטור הוא משום דקטן לאו בר דמים הוא ומש"ה פטור היכא דצריך להוציא הוצאות משום דאין לו ממון, כמו שמוכח בפירוש מדבריו. ובאמת תמוהין בתרתי מדברי התוס' הנ"ל שכתבתי ודו"ק

ג) עיין בפנים בדברי אאמו"ר שליט"א פרשת יתרו אות ז' שכתב לחדש דניהו דב"נ פטור מכאו"א היינו רק שאינו מחויב להחליק לו כבוד אבל שלא לצערו גם ב"נ מוזהר והביא ראי' לדבריו עיי"ש היטב. ולכאורה תמוה לי מש"ס קידושין (דף ל"א) מעובדא דדמא בן נתינה שלא רצה להקיצו משנתו וע"ז אמר ר' חנינא מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו"כ. וא"כ מבואר היפך דברי אאמו"ר שליט"א דהרי הכא בצער עסקינן כמבואר מלשון הש"ס ולא "ציערו" ואעפ"כ אמר ר' חנינא מי "שאינו מצווה ועושה כך וכו'. והנראה לי בפי' הגמרא עפ"י דברי הר"ן ז"ל כאן במקומו שהוכיח מהסוגי' דאף דקיי"ל דכ"א משל אב היינו דוקא לכבדו אבל שלא לצערו צריך להוציא כל מעותיו עיי"ש בדבריו ז"ל. ועיי' בב"י סי' ר"מ הלכות כאו"א עיי"ש. וא"כ י"ל דזה דוקא בישראל אבל בב"נ אף דמצווה שלא לצערו היינו רק בלתי הוצאת ממון. וזה הוא הפירוש בדברי ר' חנינא מי שאינו מצווה ועושה כך היינו מחמת שהוציא ע"ז ממון וע"ז הוא אינו מצווה. ובזה יש ליישב דברי המד"ר פרשת לך פרשה ל"ט שאמר לו הקב"ה לאאע"ה לך אני פוטרך מכיבוד או"א ואין אני פוטר לאחר מכיבוד או"א שלכאורה תמוה הוא דהרי ב"נ לא נצטוו על כיבוד או"א. ועפ"י דברי אאמו"ר שליט"א נכונים דברי המדרש הנ"ל דאאע"ה ציער לאביו על שהלך ממנו ועל צער גם ב"נ מצווה ושפיר אמר לו הקב"ה לך אני פוטרך וכו'. והדברים נכונים בעזרת השי"ת

דאו השער המלך הלכות שבת פרק כ"ד הביא בשם הרא"מ ז"ל בפרשת וישלח על הא דקיי"ל דאם יכולין להציל את הרודף באחד מאבריו אין הורגין אותו וההורגו נהרג עליו זהו דוקא באיש אחר הרואה הבא להציל הנרדף. אבל הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק ואף אם יכול להצילו באחד מאבריו רשאי להרגו ע"כ. והגז"ל תמה עליו מגמרא ערוכה סנהדרין (דף ע"ג ע"ב) דפרכינן התם אברייתא דאלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו. ותרצינן ביכול להצילו בא' מאבריו. ולפי דברי הרא"ם הנ"ל מאי משני הא אכתי לגבי הנרדף ניתן רשות להצילו בנפשו. עיי"ש שמכח קושיא זו כתב לחלק דדברי הרא"ם לא נאמר אלא ברודף לנפשות כיון דאדם בהול להציל את נפשו לכן לא מידק דייק אבל ברודף אחר עריות דאינה בהולה כ"כ שפיר גם הנרדף צריך לדקדק. אדת"ק. ולפענ"ד דה"ק תמוהין מאוד דהרי שם בגמרא (דף ע"ד) מבואר להיפך מדברי הרא"ם ז"ל אף ברודף לנפשות דיליף התם טעמא דר' יונתן בן שאול מקרא דוכי ינצו אנשים וגו' ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר. ואפ"ה אמר רחמנא ואם לא יהי' אסון ענוש יענש. אי אמרת בשלמא דאם יכול להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש וכו' עיי"ש כל הסוגי' שמפורש יוצא משם דאף ברודף להרוג צריך הנרדף לדקדק. דאל"כ האיך משכח"ל דיענש הא תמיד איכא מיתה לגבי הנרדף. ועוד דהרי מבואר בסנהדרין (דף מ"ט) דיואב הרג את אבנר משום דלא הציל את עשאל באחד מאבריו. וא"כ מבואר דאף במיתה צריך הנרדף לדקדק אם יכול להציל באחד מאבריו. והיא תמי' עצומה על השער המלך ז"ל שלא הרגיש בכ"ז. ועיין במנ"ח מצוה ת"ר שכבר הביא הקושי' מהא דיואב