כלי חמדה שמות שלה

אאמו"ר שליט"א הנ"ל למ"ד דב"נ אסור בכישוף ולפי"ד המזרחי הנ"ל לא הציל ראובן את יוסף כלום דאף שיודע ללחוש מ"מ לא יוכל להציל עצמו וע"כ מוכח מכאן דהי' להם דין ישראל ומותר להציל עצמו ע"י כישוף במקום סכנה א"כ שפיר הציל אותו במה שהשליכוהו לבור. וא"כ שפיר מובן סמיכת הני תרי מימרות אהדדי. דרש רבא וכו' עם אלקי אברהם שהי' תחילה לגרים פי' שיצאו לגמרי מכלל ב"נ והי' להם דין ישראל וע"ז שפיר הביא רב כהנא הך דרשא דר"ת והבור רק וכו' אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואעפי"כ שפיר הצילו דהי' יכול להציל עצמו ע"י כישוף כיון דהי' דינו כישראל שלהם שפיר נאמר הקרא דוחי בהם וגו' והכל הוא מכחו של אברהם אבינו ע"ה שהי' תחילה לגרים. ונכון הוא בעזהשי"ת

ב) עיין בפנים בדברי אאמו"ר שליט"א בפרשת מקץ אות א' שהביא דברי היד המלך ז"ל בהלכות חנוכה שכתב לחדש דאף מדרבנן ליכא חיוב על הקטן להדליק נר חנוכה כיון דצריך בזה הוצאת ממון וכל מצוה שיש בה הוצאת ממון אין הקטן מחויב בה בחינוך ע"כ דברי היד המלך ז"ל ותמה עליו אאמו"ר שליט"א מדברי הגמ' ערכין (דף ב' ע"ב) שמבואר משם להיפך דאיתא התם קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. ומבואר מדברי הגמ' כאן דאפי' אם א"א לקיים המצוה בלתי הוצאת ממון ג"כ הקטן חייב בה מחמת חינוך. אך באמת יש לחלק דבשלמא גבי תפילין לא חשיב הוצאת ממון כיון דסוף כל סוף כשיתגדל יצטרך לקנות לו תפילין ורק דבשביל החינוך מוכרח לקנות לו בעודו בקטנותו ובשביל זה לא נחשב הוצאת ממון. וגם באופן אחר יש לחלק דבתפילין לא, מיחשב הוצאת ממון כיון דהתפילין עצמם הם שוין ממון דאם ירצה יוכל למכור התפילין ויטול בחזרה הממון שנתן בעדם אבל הכא גבי נר חנוכה כיון דמיד בשעת המצוה השמן נשרף וכלה שפיר מיחשב הוצאת ממון. ועיין בדברי אאמו"ר שליט"א שכתב ג"כ שיש לחלק ולא פירש כוונתו וכוונתו למה שכתבתי. אך באמת בדברי התוס' חגיגה (דף ב' ע"א) בד"ה איזהו קטן מבואר להדיא היפך דברי היד המלך ז"ל שכתבו שם וז"ל ומשם והלאה הו"ל הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחויב וצריך להביא קרבנותיו נדבה עכ"ל. מבואר מדבריהם להדיא דאף במקום הוצאת ממון מחויב הקטן בחינוך דאין לך הוצאת ממון יותר מזה שמחויב להביא קרבן ראיי'. ולכאורה הי' נ"ל לתרץ דברי היד המלך ז"ל בדרך פילפול. דהנה ידוע פלוגתת הראשונים ז"ל ובראשם התוס' והרמב"ן ז"ל אי החיוב חינוך הוא על האב שמחויב לחנך בנו או הוא מוטל על הבן בעצמו ולא על האב. והנה לכאורה קשה לשיטת הסוברים דהחיוב חינוך הוא על האב והקטן בעצם הוא בר פטור א"כ אמאי יתחייב האב להוציא הוצאות לחנך בנו במצות ניחוש דילמא לאו אביו הוא ואין לומר דאזלינן בתר רוב הא בממון לא אזלינן בתר רוב. וא"כ י"ל דבאמת התוס' לשיטתם דסברו דהחיוב הוא על הקטן עצמו. ועיין בזה בספר אמרי בינה הלכות שבת סי' י"א וא"כ שפיר סברו דאף דמחויב להוציא הוצאות מ"מ חייב בחינוך כיון דהקטן יכול להוציא ממעות שלו. ועיין בתוס' סנהדרין בריש פרק בן סורר ומורה (דף ס"ח) בד"ה קטן דכתבו שם דקטן בר דמים הוא א"כ שפיר סברו דאף במקום הוצאת ממון מחויב בחינוך אבל היד המלך ז"ל י"ל דאזיל לשיטת הרמב"ן ז"ל דהחיוב חינוך הוא רק על האב והקטן לאו בר חיובא הוא כלל א"כ שפיר כתב דהיכא דצריך הוצאת ממון אינו מחויב בחינוך כלל כיון דחיישינן דילמא לאו אביו הוא. ובממון לא אזלינן בתר רוב כנ"ל. ועיין בפנים בפרשת יתרו אות ז' שגם אאמו"ר שליט"א כתב כן לענין כיבוד אב משל מי עיי"ש. אבל באמת לא נוכל