כלי חמדה שמות שטז

אמנם בעיקר החקירה במלאכת הבערה ע"י גרמא י"ל עוד מטעם אחר די"ל הטעם דצריך קרא במלאכת שבת להתיר גרמא דאל"ה הו"א כיון דחזינן בפרשת בא דנזהרו במלאכת יו"ט דכל מלאכה לא יעשה בהם והיינו אפי' ע"י גרמא הו"א דה"ה שבת אסור מלאכה ע"י גרמא ולכן צריך קרא להתיר מלאכת שבת ע"י גרמא. ומעתה זה דוקא בכל המלאכות אבל מלאכת הבערה למ"ד ללאו יצאת הרי אינה בכלל מלאכה כלל ביו"ט ומותרת ביו"ט כמו"ש התוס' פסחים (דף ה' ע"ב) וא"כ ל"צ קרא להתיר כלל גרמא כיון דכללא דגורם אינו כעושה מעשה. וזה נכון בס"ד

ותלמידי החתן המופלג ושנון כמר יחיאל מאיר הכהן נ"י הראה לי במאירי שבת (דף ק"כ) סוד"ה והמשנה השלישית שכתב להתיר גם גרם הבערה עיי"ש אך אינו ראי' מהמאירי דהרי לרבנן קיימינן דס"ל הבערה לחלק וכ"כ לעיל דלפי"ז פשיטא דאין לחלק בין הבערה לשאר מלאכות. ונראה דהמאירי קמ"ל רק דלא נימא כיון דאיכא שני גרם מלאכות כיבוי והבערה לא יהיו מותרין במקום פסידא לכן כתב דגם גרם הבערה מותר במקום דליקה. וע"ע בתשו' חת"ס אהע"ז סי' כ' דפשיטא לי' להיפך ממש ממ"ש דלא תבערו היינו רק בידים ולמ"ד הבערה ללאו יצאת פשיטא דל"ש גרמא באיסור הבערה ולמ"ד לחלק תלי' בשאר מלאכות שבת ושם יש סברא לאסור משום דבמלאכת שבת כתיב לא יעשה בהם בקמ"ץ עיי"ש היטב שדבריו צ"ע ובפרט במ"ש דבמלאכת שבת כתיב לא יעשה. ואולי כוונתו על מלאכת יו"ט כמו"ש לעיל. וכ"כ עליו בספרי דרך חיים ואכ"מ. אך שלא יתפוס עלי המעיי' מדברי החת"ס הנ"ל ציינתי דבריו

ד) במס' שבת (דף צ"ו ע"ב) הוצאה גופה היכן כתיבה וכו' אשכחן הוצאה הכנסה מנ"ל סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מ"ל עיולי. וברש"י ז"ל ד"ה סברא שיהי' הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהוא מעין מלאכות. ועיי' ברביד הזהב אמצע ד"ה ויכלא העם מהביא שכתב בזה"ל כתב בק"ס פי"ב מהלכות שבת ש"מ דסברא הוי דאורייתא דהא חייב אהכנסה סקילה וכרת. ואני אומר דהא דכייל כל סברא. ליתא. דהא קאמר ר"פ כיצד מברכין דעל המזון מברך לאחריו מה"ת ולפניו סברא שהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש והוא דרבנן. גם עדיפא הו"ל לאתויי מהא דבשפיכת דמים יהרג וא"י דסברא הוא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי אבל הכנסה הוי ממש הוצאה עכ"ל

והנה מה שהעיר הגז"ל מהא דברכה שלפני' הוי רק דרבנן אע"ג דסברא הוא. הנה כבר שב על מדוכה זו רבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל ר"פ כיצד מברכין בד"ה אלא סברא. וחקר בזה דצריך להיות דאורייתא מכח דהוא סברא. אמנם בחידושינו לברכות שם כתבנו דאין זו סברה גמורה עפי"מ דאנהיר לן עיינין רבינו הרא"ה ז"ל בספר החינוך הטעם דברהמ"צ מברך לפניו וברהמ"ז לאחריו משום דהמצות הם מזון הנפש המשוכלת והנפש מרגיש המצות עוד קודם עשייתן לכן חייבין לברך לפניו משא"כ מזונות דהמה לצרכי החומר והחומר אינו מרגיש בהנאתו כ"א כשכבר אכל לכן ברהמ"ז לאחריו מה"ת וזה נכון בסברא. וא"כ איכא סברא להיפך ג"כ אך באמת אכילת איש ישראל צריך להיות עיקר למצוה דהיינו שעיד"ז יתחזק לקיום תורה ומצות והוי האכילה ג"כ מצוה ושוב שייך בהברכה לפניו ג"כ וזה הוא שתקנו חז"ל ברכות לפני המזון. עכ"פ אין מזה הוכחה דסברא לאו דאורייתא

ומ"ש הגאון ז"ל דהו"ל להביא מהא דאמרי' דבשפכ"ד יהרג וא"י מכח סברא. י"ל דמשם אינו ראי' לחייב מיתה דהרי הך סברא אפי' אם תמצא