כלי חמדה שמות רעח

ועי' לעיל פרשת חיי שרה אות ד' שהבאנו דברי הירושלמי קידושין בטעם אמל"ג משום דכתיב לד' הארץ ומלואה מבואר ג"כ דא"צ לבוא לבל יחל כלל רק משום דגבוה אינו מחוסר קנין דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא לכן כשהוא אומר דהוא הקדש הרי ממילא הגבוה קנאו בכ"מ שהוא ועפי"ז א"ש דברי הראב"ד ז"ל מובא בשטמ"ק ב"ב דס"ל דכמו דקיי"ל דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר ה"ה דאם הקדישו לעניים חייבין ליתן כיון דאמל"ג כמס"ל הרי גם בזה מהני קנינם. ומו"ר רבן של ישראל הגאון האדיר מקוטנא זצוקללה"ה בספר ישועות ישראל סי' מ' סק"ב תמה עליו מה"ט כיון דאינו בבל יחל ל"ש בי' אמל"ג עיי"ש שהרגיש בקצירת אומר מהא דב"נ יכול להקדיש אע"ג דליתא בבל יחל דמזה מוכרח דאפי' בלא בל יחל הוי קנין אך אעפי"כ פשיטא לי' דבקטן ל"ש זה ורמז לעיי' בדבריו ז"ל בהלכות שלוחין אתד"ק. והנה לדה"ק בהלכות שלוחין לא זכינו וא"י מה כתוב שם. ומה שהביא מב"נ והוא כדברי האבני מילואים כ"כ כמה פעמים שמלשון הר"מ ז"ל נראה באמת דחיובא ליכא על הב"נ וזה כדברי המל"מ דאמל"ג הוא משום בל יחל. אמנם בעיקר דברי הראב"ד ז"ל שמבואר בדבריו דהוי קנין ולא תלי' בבל יחל ודמי לשאר קנינים יתפרשו היטב עפ"ד החת"ס ז"ל הנ"ל או עפי"ד הירושלמי הנ"ל ויש הרבה לעיי' עפי"ז בסוגיא דנדה ואכמ"ל יותר כי לא באתי בזה אלא לבאר דברי החת"ס ז"ל ולהעיר לבב המעיי' בענין אמל"ג [ואתה תחזה כי דברי האבני מילואים וד' מורי הגאון בעל נפ"ח ז"ל יש להם מקום גדול עפ"י דברי החת"ס והירושלמי הנ"ל וכ"נ דעת הראב"ד ז"ל ואין מקום להשגותיי עליו לעיל אות קטן ב']

ד) אמנם מ"ש החת"ס ז"ל בפשיטות דבמקלל אביו ואמו מהני חזרה תוכ"ד אם אמנם כי לכאורה נראה ראי' ברורה לזה מדנקטה הגמ' רק מגדף ולא קאמר רבותא יותר דאף במקלל הדין כן נראה דבמקלל יכול לחזור תוכ"ד אמנם לאחר העיון נלענ"ד דיש הרבה לעיי' בזה והדעת נותנת דענין תוכ"ד ל"ש אלא בדבר שצריך שהדיבור יהי' לו איזהו חלות ע"ז אמרינן דתוכ"ד יכול לחזור בו ולא חל הדבר אבל היכא דגוף הדיבור הוא עבירה ל"ש בזה חזרה כלל ועבירה דעביד עביד וכמו דברור ופשוט לדעת הפוסקים דאפי' במעשה יכול לחזור תוכ"ד מ"מ זה דוקא במעשה שצריך שיעשה איזהו חלות כמו קידושין וגירושין אבל מכה אביו או אוכל דברים האסורים ל"ש חזרה תוכ"ד א"כ ה"ה בדיבור ל"ש חזרה אלא אם צריך איזהו חלות הא בלא"ה ל"ש כלל שיכול לחזור תוכ"ד. ואין להקשות לפי"ז א"כ למה צריך לומר במגדף דתוכ"ד לאו כד"ד ת"ל דמה שייך בזה חזרה תוכ"ד ז"א דבמגדף הו"א כיון דקיי"ל דמגדף א"צ התראה וגם בלא התראה חייב א"כ הו"א דכשחוזר תוכ"ד דהוי כטעות כמ"ש הר"מ ז"ל לא יתחייב מיתה מצד מגדף קמ"ל דזה אינו דמגדף מסתמא עשה בגמר דעתו ול"ש בזה טעות כלל ושוב א"י לחזור משא"כ במקלל אביו ואמו דצריך התראה ואינו חייב בלא התראה וקיבל על עצמו התראה א"כ אין לך עושה בגמר דעתו יותר מזה רק דנימא כיון דהוא תוכ"ד יהי' יכול לחזור בו זה אין שום סברא כיון דהעבירה הוא הדיבור הרע וזה עבר ברצון גמור ל"ש בזה חזרה כלל

ובאמת י"ל בפשיטות החילוק הנ"ל דדוקא מגדף כיון דא"צ התראה צריך לומר דאף בלא התראה אדם עושה בגמ"ד ושוב ל"מ חזרה משא"כ בכל עבירות דצריך התראה קבלת התראה פשיטא דבגמ"ד עשאן ול"מ חזרה תוך כדי דיבור. אמנם מפני שנלענ"ד דענין תוכ"ד הוא רק היכא דצריך שיחול איזהו דבר לכן העליתי על הספר. אמנם הסברא בלא זה