כלי חמדה שמות רעז

שפירש הרשב"ם ז"ל אבל מה נעשה בהא דמבואר בנדרים דגם במגדף אמרי' תוכ"ד לאו כד"ד וחייב מיתה ע"ז שגידף וקשה איך ניזל לחומרא להרוג את הנפש ועוד דהרי בנדרים מבואר להדיא דמיירי בעובד עכו"ם. וכתב הגז"ל לתרץ בזה"ל. והנה י"ל בעובד עכו"ם ומגדף נמי טעמא כנ"ל דכל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הן לטוב "והן למוטב" והנה המקלל אביו ואמו וחבירו וחוזר בו תוכ"ד מועיל חזרתו לפוטרו מ"מ בלי ספק במכה אביו ואמו פשוט דלא יועיל חזרתו וה"ה לגבוה בדיבורו עביד מעשה רע וחז"ל קרי לי' פושט יד בעיקר ומש"ה אמרו חז"ל חוץ מעובד עכו"ם ומגדף והי' ק"ל לרשב"ם ז"ל אי ס"ד דבפרק יש נוחלין נמי מיירי מאומר אלי אתה הו"ל למיחשב נמי מגדף אלא ע"כ מיירי במקצה בהמה לעכו"ם עכ"ל. והעתקתי כל ד"ק מפני שיש לנו עיון בהם. בראש מה דאמר מר רבינו הגדול ז"ל מילתא חדתא דלכן במגדף ועובד עכו"ם תוכ"ד לאו כד"ד משום דגם בזה אמל"ג כמס"ל ולא אתי דיבור ומבטל מעשה הנה לכאורה הדבר כמו זר נחשב לומר בזה אמל"ג כמס"ל. אמנם לאחר העיון נראה שדבר גדול דיבר הרב ז"ל וגילה לו בזה הטעם דאמרינן אמל"ג כמס"ל דמי דהנה באמת צריך מובן למה בהדיוט צריך דוקא מעשה קנין ולא סגי דיבור גרידא שיהי' קנין ונראה דהטעם הוא כיון דאדם הוא בעל גוף וגשמי ודיבור הוא רוחני לכן לא מהני דיבור גרידא להקנות הדבר לחבירו וצריך ג"כ מעשה בגופו של הקונה שיכנס הדבר לרשותו ומעתה זה דוקא במקנה להדיוט אבל במקנה להשי"ת שאינו גוף וממשיגי הגוף כלל והוא רוחני לגמרי א"כ סגי הדיבור הרוחני שיהי' קנין לכן לגבוה הוי קנין בדיבור גרידא וזה הוא ענין אמל"ג כמס"ל. וזה שכתב החת"ס ז"ל דה"ה לרע ח"ו ג"כ הוי דיבור כמעשה כיון דאצל רוחני הוי הדיבור הרוחני מעשה וכמו במכה אביו ואמו דפשיטא דל"ש חזרה תוכ"ד כיון דעשה מעשה איסור ול"ש בו חזרה וכן במגדף ועובד עכו"ם הוי עושה מעשה דברוחני הוי הדיבור מעשה וכמו שאמרו חז"ל במליצתם דהוי פושט "יד" בעיקר והוא דבר נפלא מאוד וראוי לרבינו הגדול ז"ל

והנה מדבריו ז"ל למדנו שצדקו דברי הגאון אבני מילואים ז"ל שזכרנו לעיל באו"ק א' דאמל"ג לא תלי' כלל בבל יחל ואפי' מי שאינו מוזהר בבל יחל מ"מ בהקדש א"י לחזור כיון דאמל"ג כמס"ל ממש דמי דבגבוה הוי דיבור גרידא מעשה והוי קנין גמור. אמנם לכאורה יש לדחות דהלה לכאורה צריך להבין גוף הסברא שכתבנו דבגבוה כיון דהוי רוחני גם דיבור גרידא הוי קנין הא מ"מ איך יצא מרשותו כיון דהוא גשמי וא"כ איך יצא מרשותו בלא קנין אך באמת לענין שיצא מרשותו ל"צ קנין כלל דהרי הפקר מהני בדיבור גרידא וקיי"ל דל"צ שיהי' אתיא לרשות זוכה דוקא הרי חזינן דלזה ל"צ קנין וקנין צריך רק להכניס לרשות חבירו וא"כ שוב י"ל דלגבוה סגי דיבור גרידא אך הנה הר"מ ז"ל כתב הטעם דהפקר מצד נדר מבואר מדבריו ז"ל דלולא זאת לא הי' הדבר יוצא מרשותו בלא קנין וכיון שכן שוב בב"נ א"נ דאינו מוזהר בבל יחל ל"ש בי' אמל"ג כמס"ל כיון דא"י מרשותו בדיבור גרידא דהאדם הוא גשמי וא"א לסלק הדבר מרשותו עפ"י רוחני אם לא מצד לא יחל. איברא דז"א דהרי זה מוכרח דב"נ יכול להפקיר כמבואר בכמה דוכתי בש"ס וע"כ דבב"נ ל"צ לבוא לזה דהפקר מצד נדר ובלא"ה יוצא מרשותו כמ"ש בספרי שם בארוכה וא"כ שוב צדקו דברי האבני מילואים דבב"נ אע"ג דליתא בבל יחל מ"מ בהקדש יכול להקדישו מצד אמל"ג כמו"ש החת"ס ז"ל להסביר הדברים דבגבוה הוי אמירה קנין וכ"כ לעיל בפרשת נח עיין שם אות ה' ותמצא נחת: