כלי חמדה שמות רעה

ז"ל ויש ראי' מהסוגי' לדעת הר"מ ז"ל

ויש לפרש עפי"ז גם דברי התוס' מנחות (דף פ"א ע"ב) בהא דאמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דיביא היא ולחמה מן החולין וכתבו התוס' הטעם דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין לכן זה שאומר אח"כ ולחמה מן המעשר הוי חזרה ולא מצי הדר בי' משום דאמל"ג כמס"ל. וכתבו בזה"ל ואמרי' נמי בפרק בתרא דנדרים והילכתא תוכ"ד כדיבור דמי וכו' וגבי תמורת עולה תמורת שלמים מוכח בתמורה פרק כיצד מערימין דבנמלך אפי' ר"י מודה דתוכ"ד א"י לחזור בו עכ"ל. ותמי' מאוד בתרתי. אחד דהכא הרי מיירי מהקדש וא"כ למה הביאו הא דתמורת עולה ולמה לא הביאו ראי' מהיא שלמים וולדה עולה דמיירי בהקדש והיא משנה הקודמת. ב'. דהרי על תמורה מקשינן באמת מ"ט דר"י ותרצינן דתרי תוכ"ד הוי ואטו גם התוס' העלימו עינן מגמ' ערוכה ח"ו. והרי נראה דבדקדוק גדול שבקו להקדש ומייתי מתמורה

אמנם לדברינו י"ל דהנה לכאורה צ"ע עיקר סברת התוס' מנחות שכ' הטעם דהרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דלכן ל"מ הדר בי' משום דאמל"ג כמס"ל לפימ"ש התוס' הנ"ל דל"ש אמל"ג אלא היכי דאית לי' רווחא להקדש וא"כ הכא אפי' א"נ דלא מצי הדר בי' ויהי' הלחם מן החולין מ"מ להקדש אין לו שום נפ"מ בזה כיון דהמעשר שייך לגמרי לבעלים ונהי דהמצוה על הבעלים שיאכלו אותו בירושלים דוקא מ"מ אין לו להקדש מזה כלום וא"כ ההקדש לא ירויח כלום עיד"ז שצריך להביא הלחם מן החולין דבין אם יביא מן החולין בין אם יביא מן המעשר יאכלו הכל הבעלים לבד הארבעה לחמים שנותנין לכהנים. אך י"ל דסוף כל סוף כיון דא"נ דיכול לחזור בו לא יהי' על החולין שם קודש נהי דל"ל רווחא כלל להקדש עיד"ז מ"מ אמרי' בי' אמל"ג וא"י לחזור בו. ולהכריח הסברא הביאו התוס' הא דתמורת עולה תמורת שלמים דאע"ג דסתמא דגמ' ב"ק מקשה מזה היינו משום דס"ל קדשים קלים ממון גבוה הם אמנם למ"ד קק"ל מ"ב נראה כפשטא דל"מ חזרה בזה תוכ"ד משום דאמל"ג וא"כ ה"ה בהרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר כנ"ל בכוונת התוס'

והיוצא לנו מכל זה שכתבנו דהא דאמרי' דמעולה לשלמים הוי בכלל חזרה וא"י לחזור בו תוכ"ד היינו רק למ"ד קק"ל מ"ב אבל אם אמרינן דקק"ל מ"ג הוא אפי' כשחוזר מעולה לשלמים תוכ"ד מהני החזרה כיון דל"ש בזה אמל"ג כיון דהכל של גבוה ולית לי' רווחא להקדש בזה. וא"כ י"ל דהר"ן ז"ל שפיר קאמר דיכול לחזור תוכ"ד באומר לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים דקאי א"נ דקק"ל מ"ג הוא ול"ש בזה אמל"ג כמס"ל ואין ראי' דהר"ן פליג על הר"מ ז"ל בענין חזרה בהקדש תוכ"ד. אמנם א"נ כדברינו הנ"ל א"כ בתרומה ומעשר דלית לי' רווחא להקדש כיון דסוף כל סוף חייב לתרום א"כ מהני בי' חזרה תוכ"ד. ובאמת ראיתי כן להגאון בעל מנ"ח ז"ל במצות פדיון פטר חמור שכתב בפשיטות דאפי' לפי דעת הר"מ ז"ל דהקדש א"י לחזור תוכ"ד אבל בתרו"מ מודה דמהני חזרה תוכ"ד. אבל הרי כ"כ לעיל דמבואר מדברי הר"מ ז"ל דגם במעשר א"י לחזור תוכ"ד וא"כ ע"כ דס"ל להר"מ ז"ל דתמיד אמרינן אמל"ג כמס"ל ולא אתי דיבור ומבטל מעשה כמ"ש התוס' מנחות (ד' פ"א)

וראיתי למורי הגז"ל בנפ"ח חלק אהע"ז שילהי סי' ח"י שכתב שאין זה כוונת התוס' כלל רק דזה פשיטא להו דבהקדש א"י לחזור תוכ"ד משום דהוא כד' דברים אבל בלא"ה גם מעשה יכול לבטל תוכ"ד. והא שכתבו התוספות הטעם מצד אמל"ג כמס"ל היינו משום