כלי חמדה שמות רסג

וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ. ומעתה א"ש דברינו דהירושלמי שפיר ממעט חרש ושוטה מקרא דאשר ידבנו לבו אמנם לדעת רשב"ג דס"ל דה"ה כפקח לכל דבריו צריך למעט מדבר אל בנ"י

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת הירושלמי דמפיק לי' חו"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו יצא חו"ש שאין לבו נודבו ולא נפקא לי' מאיש דממעט קטן דמלבד דמה שכתבנו לעיל כיון דע"כ בשעת החטא הי' בני דעת הו"א דחייבין בתרומת המשכן דכפרה זו א"צ דעת מלבד זאת אולי י"ל ביתר ביאור כיון דבאמת במתן תורה נתרפאו מכל המומין ורק דחזרו למומן במעשה העגל א"כ נראה דאותן ששבו להשי"ת בכל לבם והתנדבו לתרומת המשכן נתרפאו ממומן כיון דתשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות א"כ ממילא נעקר החטא למפרע ושוב הי' כמו שהי' במ"ת ומעתה י"ל דזה פירוש הירושלמי מאת אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאם עתה גם בעת הנתינה עדיין נשאר חרש ושוטה הרי סימן מובהק הוא שאין לבו נודבו שאם הי' לבו נודבו באמת ובלב שלם לשוב להשי"ת ולנדב לתרומת המשכן הי' נתרפא לגמרי ולכן לא תקחו ממנו את תרומת המשכן. ויש להסביר יותר כיון דגמר בלבו מהני בתרומת המשכן כמו דילפינן מקרא דכל נדיב לב א"כ מיד שגמר בלבו להפריש זה לתרומת המשכן הרי נתקדש וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא א"כ הי' לו להתפקח מיד וכיון שעדיין הוא חו"ש סימן הוא שלא נודבו בלבו ועיי' היטב בכל זה

ב) אעתיק בזה תשובה לח"א שכתבתי בענין תוך כדי דיבור ומחשבה בתרומה וקדשים. ויבואר בה ג"כ ענין אמירה לגבוה יען שהפרשה זו היא מצוה ראשונה בענין נדבת המשכן. ואקוה כי יהי' לתועלת לתלמידים וז"ל שם

א) הנה כת"ה העיר על דברי המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר פט"ו מהלכות מעה"ק שהביא דברי הר"מ ז"ל במה שפסק דהיא שלמים וולדה עולה דאם לאחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו לומר היא שלמים חזר ואמר ולדה עולה אפי' תוכ"ד ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' תוך כדי דיבור. והוסיף הרב המבי"ט ז"ל בטעם הדברים כיון דסגי בגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כדכתיב כל נדיב לב הוי כד' דברים שאין בהם חזרה מגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש עכ"ל. מבואר מדברי המבי"ט ז"ל דזה טעמא דהר"מ ז"ל דל"מ חזרה תוכ"ד בהקדש כיון דמהני גמר בלבו הוי כד' דברים. וע"ז תמה כת"ה ממ"ש הר"מ ז"ל פי"ג מהלכות נדרים הי"ט לענין הקמה בלב דפסק הר"מ ז"ל דהקמה בלב מהני וכתב וז"ל ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בו בתוכ"ד. כדי שלא יהי' כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו עכ"ל. מבואר מדברי רבינו ז"ל דאע"ג דהקמה בלב מהני מ"מ יכול לחזור בו תוכ"ד ופשיטא דה"ה במקיים בפה יכול לחזור בו תוכ"ד אע"ג דגמר בלבו ג"כ הרי מבואר להיפך מדברי המבי"ט ז"ל

ולענ"ד לק"מ כשנתבונן בסברת המבי"ט ז"ל שכתב כיון דמהני גמר בלבו ה"ה כד' דברים לכאורה מה סברא הוא זה. ונראה לענ"ד בכוונתו דהנה הר"ן ז"ל כתב הטעם דבד' דברים אלו אמרינן תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי דד' דברים אלו כשאדם עושה אותן עשאן בגמר דעתו ולכן ל"מ חזרה אף תוכ"ד. ומעתה י"ל דכוונת המבי"ט ז"ל כיון דחזינן דבכל מקום כשבא להוציא חפץ מרשותו ולהקימו לרשות אחר צריך קנין דוקא. אמנם היכא דגמר בדעתו בלב שלם מהני דיבור גרידא ג"כ כמו בשטרי פסיקתא דר"ג דאמרי' הן הן הדברים הנקנים באמירה והטעם משום דגמר ומקנה בלב שלם.