כלי חמדה שמות רסב

להיות שיהי' יכול לדבר וכן לדבר אליו מתוך הכתב וע"כ דכתיבה לאו כדיבור וא"כ אין לחלק בין חרש המדבר ואין שומע לחרש שאין שומע ואינו מדבר לענין הדיבור אליו

ובאמת בלא"ה צ"ע למה צריך המדרש מיעוט לחרש בפ"ע ולא ס"ל כירושלמי דחו"ש נתמעט מחד קרא דאשר ידבנו לבו. ולכאורה עלה בדעתי דהמדרש והירושלמי פליגי בפלוגתת רשב"ג ורבנן בגיטין (דף ע"א ע"א) בפיקח ונתחרש אי דינו כחרש או כפיקח דרשב"ג ס"ל דדינו כפיקח ומהני כתבו לענין גט א"כ לדידי' אי אפשר למעט מאשר ידבנו לבו לכן לרשב"ג צריך מיעוט אחר מדכתיב דבר אל בנ"י ולזה אינו יכול לדבר משא"כ הירושלמי ס"ל להלכה דגם בפיקח ונתחרש הוי חרש ולכן שפיר ממעט לי' מאשר ידבנו לבו. אמנם מה שיש לעיי' בזה עפי"מ שכתב הפרמ"ג בפתיחה כוללת חלק ב' או"ק ד' די"ל דנהי דאנן לא קיי"ל כרשב"ג בפיקח ואח"כ נתחרש מ"מ אינו מצד ודאי וי"ל דגם לדידן פיקח ואח"כ נתחרש ספק פיקח הוי עיי"ש מה שהאריך בזה וא"כ ה"נ לא נוכל למעט חרש מאשר ידבנו לבו לפי"מ שביארנו דע"כ מיירי בחרש שהי' פיקח מקודם וא"כ י"ל דמחויב ליתן מספק. [ובפרט כיון דהוי כפרה לחטא העגל וספק כפרה לחומרא. ויש לדחות כיון דהספק על הגברא והבן. אך עכ"פ אינו דומה לשוטה וצריך מיעוט אחר]

ובאמת בדרך פילפול יש להביא ראי' שדעת הירושלמי ג"כ דאף לפי הלכה דפיקח ונתחרש ל"ה וודאי חרש והוי בר מצות מספק והוא ממה דמבואר בירושלמי פ"ב דברכות הלכה ד' וכן בפ"ב דמגילה ה"ד על מה דקתני במשנה דמגילה שם הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן דלא גרסינן במשנה חרש כיון דחרש לא משכחת לה שיהי' יכול לקרות אלא במדבר וא"ש והוא כפיקח לכל דבריו והשמיע לאזניו ל"צ לפי הלכה עיי"ש בירושלמי ובמפורשים. וראיתי לכבוד ידידי הגאב"ד דק"ק קינצק שיחי' בספרו חלקת יואב שהקשה על הירושלמי לפי"מ דמבואר בירושלמי דמגילה דגר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר דבעידן תחילת החיוב הי' פטור שוב לא חל חיובא עליו וא"כ י"ל דהא דקתני במשנה חוץ מחרש היינו כשהי' חרש בתחילת החיוב ואח"כ נתפקח דשוב אינו מחויב וא"י להוציא והוי שפיר דומיא דשו"ק והיא קושי' מושכלת

אמנם לענ"ד נראה להכריח מכאן דהירושלמי ס"ל כדעת הפרמ"ג הנ"ל וא"כ א"א לומר כן דהרי בחרש שנתפקח בפורים עצמו ויהי' יכול לקרות המגילה א"א לומר אלא בפיקח ונתחרש דכבר שמע ויכול לדבר דאל"כ אין מציאות שיהי' יכול ללמוד לדבר בזמן קצר כזה וא"כ י"ל דבפיקח ונתחרש גם בעת שהי' חרש הי' חייב במצוה מספק עכ"פ אלא שהי' אונס ואונס אינו פטור לגמרי ולכן בנתפקח אח"כ חייב ואינו דומה לגר שבעידן התחלת החיוב הי' פטור משא"כ הכא לא הי' פטור ואע"ג דהי' אונס כשנסתלק האונס חייב לקרות ושוב יהי' יכול להוציא אחרים ג"כ ובפרט נשים א"נ דחיובם רק מדרבנן מטעם שאף הן היו באותו הנס כמו"ש הטו"א והארכנו בזה בחידושי ואכ"מ. וא"כ מבואר מזה דהירושלמי ג"כ ס"ל כהפרמ"ג הנ"ל וא"כ איך נתמעט חרש מאשר ידבנו לבו

אך לקושטא דמילתא לק"מ דאף לפי דעת הפרמ"ג דהוא רק ספק מ"מ שפיר נתמעט חרש מאשר ידבנו לבו כיון דכתיב בתורה מאת כל איש אשר ידבנו לבו צריך להיות איש אשר ידבנו לבו בבירור אמנם אם יוכל להיות שאין לו דעת ומחשבה שוב אינו בכלל אשר ידבנו לבו וכמו"ש החוו"ד בסי' ק"י דהתורה דיברה על הודאי ומקורן של דברים ברשב"א יבמות (דף מ' ע"א) לענין חליטה ועיי"ש שכתב בהדיא כנ"ל דכיון דכתיב מצה בעי מצה ברורה