כלי חמדה שמות רסא

שאין לבו נודבו. ועיי' בענף יוסף שהביא בשם הזי"ר שהקשה כיון דמדבר אל בנ"י נתמעט חרש א"כ אמאי ממעטינן דוקא אינו שומע ואינו מדבר הא גם מדבר ואינו שומע נתמעט מטעם זה שכיון שאינו יכול לשמוע אינו יכול לדבר. והוא תימא גדולה

והנה לכאורה עלה בדעתי בזה להוכיח דהמדרש ס"ל דכתיבה כדיבור דמי וא"כ במדבר ואינו שומע דע"כ מתחילתו שמע ואח"כ נתחרש דאל"כ איך משכח"ל שיוכל לדבר וכ"כ הר"מ ז"ל וא"כ כיון דהי' פיקח מתחילתו יכול להיות שיכול לכתוב ולקרות וא"כ אפשר לדבר אליו ע"י כתב ולכן לא נוכל למעט מדבר אל בנ"י אלא חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דא"א לדבר אליו אף מתוך הכתב משא"כ מדבר ואינו שומע כנ"ל

איברא דלקושטא דמילתא ז"א שהרי באמת צ"ע דהא בכ"מ קיי"ל דמאיש נתמעט חרש שוטה וקטן והכא צריך מיעוט לכל אחד מקרא אחרינא. ועיי' בירושלמי ריש תרומות שם אינו ממעט חרש מדבר אל בנ"י אלא מאשר ידבנו לבו ממעט חרש ושוטה שאין לבו נודבו ומאיש ממעט קטן וקשה ג"כ אמאי לא נמעט כולהו מאיש ומצאתי בשדי חמד חלק הכללים אות א' או"ק שנ"ב האריך בזה ונתקשה ג"כ אמאי לא נתמעט הכל מאיש ועיי"ש שכתב בשם גדול אחד ע"פ דברי התוס' חולין (דף י"ב) תוך ד"ה ותיבעי דקראי הם אסמכתא בעלמא עיי"ש ולענ"ד תמי' מאוד ולא הבין פשט דברי התוס' דמעולם לא עלה על דעת התוס' לומר דאיש אינו ממעט קטן וכיו"ב שאר הדרשות רק דכוונת התוס' דמוכרח מירושלמי דזה דילפינן מתרומת המשכן לתרומה דגן זה הוי אסמכתא בעלמא והטעם בזה דלא ילפינן תרומת דגן מתרומת המשכן משום דחולין מקדשים לא ילפינן וכמ"ש התוס' במס' שבועות (דף כ"ו ע"ב) בד"ה משום ולכן לפי המסקנא מסיק הירושלמי דהלימוד בתרומת דגן משום ונחשב לכם תרומתכם אבל לומר דהדרשה הוא אסמכתא בעלמא ח"ו לומר כן ופשוט דבתרומת המשכן דאיירי בי' קרא בוודאי זה הי' דרשה גמורה וצ"ע דלמה לי מיעוט בפני עצמו לחרש ושוטה

לכן נראה בזה האמת לאמיתו בס"ד עפי"ט דמבואר במדרש רבה על הקרא דכולך יפה רעיתי ומום אין בך דבמתן תורה לא הי' חיגר ולא סומא וכו' דכל מי שהי' לו מום הי' נתרפא במתן תורה ורק דחזרו למומן במעשה העגל א"כ כל אלו שלא היו קטנים רק חו"ש כל הני היו פיקחין בשעת חטא העגל ונתחייבו בכפרה רק אח"כ חזרו למומן א"כ א"א להו למעט מאיש די"ל דוקא קטן שלא הי' בחטא העגל לא נקח ממנו תרומת המשכן משא"כ בחרש ושוטה כיון דע"כ היו פיקחין בשעת החטא וא"כ נתחייבו בכפרה וא"כ נהי דעתה אין להם דעת מ"מ מנ"ל דגם כפרה זו צריך דעת בעלים ועיי' בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ברש"י ד"ה הואיל ונדחה שכתב בזה"ל שוטה נמי לאו בר כפרה הוא דיקריב אותו לרצונו כתיב עכ"ל מבואר מזה דאל"ה הו"א כיון דבשעה שחטא הוא בר דעת נהי דעתה נשתטה חייב בקרבן א"כ י"ל דדוקא בקדשים צריך דעת בעלים אבל מנ"ל דגם בנדבת המשכן צריך דעת בעלים לכן צריך למעט מאשר ידבנו לבו שצריך שיהי' לבו נודבו פרט לחו"ש כיון דעתה אינו בר דעת אין לבו נודבו וז"ב בפירוש המדרש והירושלמי. ואע"ג די"ל דאין ראי' מזה דצריך קרא שהכפרה צריך דעת דהרי בשעה שהפרישו הי' פיקח וחל עליו שם הקדש משא"כ שיתחייב כשהוא שוטה להפריש כפרה מ"מ חילוק הוא בין מי שהי' קטן בשעת החטא למי שהי' פיקח אז. וכיון שכן הרי מבואר דחו"ש דנתמעט הכא היינו חרש ושוטה שנעשה אח"כ וא"כ גם חרש גמור יכול