כלי חמדה שמות רנב

ביכורי שלמה חיו"ד סי' י' שכתב להעיר בהא דשור הנסקל אמאי יהי' אסור בהנאה לאחר שנסקל הא הו"ל נעשה מצותו ועיי"ש שתירץ עפי"ד התוס' ישנים יומא (דף ס') דהא דאמרי' דאין לך דברים שנעשה מצותן ומועלין בו וה"ה לאיסורי הנאה היינו דוקא בהקדש וכיו"ב בעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים אי לאו קרא הו"א דמותר בהנאה מה"ט דנעשית מצותו משא"כ בשור הנסקל ל"ש כלל ההיתר מצד נעשה מצותו ומעתה נראה דזה דוקא בשור הנסקל דמיתתו אינו לכפרה אלא בתורת עונש וקנס לבעלים משא"כ מיתת ישראל ע"י ב"ד דהוא רק משום כפרה וכיון שכן בוודאי דינו כקדשים דלאחר שנעשה מצותו צ"ל מותר בהנאה ואין ללמוד משור הנסקל

הן אמת שיש מקום לומר עפי"ז לחלק בין עבד לישראל ולומר דעבד דאינו בכלל עם קדוש אין דינו כמו קדשים משא"כ בישראל גמור דהם קודש לד' הוי בכלל קדשים. אך באמת ז"א ועיקר ההבדל בין שור הנסקל למיתת ב"ד בישראל כיון דהוא לכפרה אמרינן כיון דנשלמה כפרתן הרי נעשה מצותן ושוב מותרין בהנאה ולכן מצד גמר דין ל"ש לאסור בעבד וישראל בהנאה אמנם בב"נ שנראה שמיתתו אינו בתורת כפרה אלא בתורת עונש א"כ יש מקום לומר דאע"ג דמת עכו"ם מותר בהנאה מ"מ כשנגמר דינו למיתה ה"ה אסור בהנאה כמו שור הנסקל. וי"ל בזה מה שראיתי כעת בספר הנדפס מחדש "שארית נתן" להג' מר"ן ז"ל בן הפנ"י ז"ל (דף ס"ב ע"ב) שהעיר בלשון הקרא (שמואל א' י"ז) שהפלשתי אמר לדוד המלך ע"ה לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים "ולבהמת השדה" אמנם דוד השיב לו ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים "ולחית הארץ" ולא אמר לבהמת השדה כמו שאמר גלית ועיי"ש מ"ש בשם המדרש והגאון המחבר רוצה לדייק מזה דמת עכו"ם אסור בהנאה לכן אמר רק לחית הארץ דאיסה"נ מותר לכלבים של הפקר. אמנם לפי דברינו י"ל עפי"מ דמבואר בקרא שאמר דוד ואנכי בא אליך בשם ד' צבאות אלקי ישראל אשר חרפת ועיי' בתרגום דהי' מברך השם ונתחייב מיתה מצד מברך השם. ולדעת הר"מ ז"ל כל הפלשתים השומעים ולא עשו בו דין כולם נתחייבו מיתה מצד דינים וא"כ כיון דב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד וזה הוי גמ"ד ושוב אסורין בהנאה לכן אמר רק לעוף השמים ולחית הארץ אבל לבהמת השדה אסורין מצד דחייבין מיתה ה"ה אסורין בהנאה שוב נדפס ספר בית האוצר וראיתי בכלל ח' שכתב ג"כ לחדש דין זה דמי שנגמר דינו למיתה יהי' אסור בהנאה כמו שור הנסקל והנלע"ד כתבתי. וכבר דברתי מזה עם הגאון המחבר שליט"א והודה כי יש מקום לדברינו הנ"ל

יב) בב"ק (דף י"א) תני' אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת א"ל אביי לרבא האי טורח נבילה היכי דמי אילימא דבבירא שוי' זוזא ואגודא שוי' ד' כי טרח בדנפשי' טרח ועיי"ש ברש"י ז"ל דריוח דנפשי' הוא דשיים לי' לניזק בדמי יתירא עיי"ש. והקשה בקצוה"ח סי' שפ"ו מגמ' ערוכה דב"ק פרק הגוזל (דף צ"ח ע"א) אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור דהא אמר לי' הא מנח קמך וזוזי לבר אמוראי הוי רק גרמא וא"כ ה"נ אמאי במונח בבור שמים רק בזוזא כיון דבאמת שוה ד' נהי דצריך לשלם שכר העלאה מ"מ הרי זה דומה לזורק מטבע דלא הוי אלא גרמא וכיון דהתורה גילתה דהמת יהי' לו ה"ה לא הזיק לו יותר אלא יותר מכדי שוי' בשפת הבור דהעלאה אינו מיקרי מזיק אלא גורם והוא קושי' גדולה

והנלענ"ד בזה דיש חילוק בין כסף לשוה כסף דשוה כסף עצמות הדבר אינו ממון רק מצד השיווי שלו והיכא דאינו שוה כ"כ יהי' מאיזהו טעם שיהי' אף