כלי חמדה שמות רנ

אלו דברי הרב שיחי'. ויען כי הוא דבר חדש מאוד לדמות עבד לשור הנסקל ע"כ אמרתי להעתיק בזה מה שכתבתי להרב המחבר שיחי' מה שיש לפלפל בזה

ראיתי למעכת"ה בספרו פ"א דב"ק אות ל"ד סק"ג שכתב להעיר בדבר חדש דאפי' לפי דעת התוס' דמת עכו"ם וה"ה עבד כנעני מותר בהנאה מ"מ זה דוקא כשמת על מטתו או נהרג אבל עבד כנעני שנתחייב מיתה ונגמר דינו בב"ד והמיתוהו דנתחייב מיתה עפ"י דין הוי כמו שור הנסקל דאסור בהנאה לכ"ע ואין חילוק בין עבד לשור בזה אלו תוכן דבריו וכתב כן בלי ראי'. ולענ"ד הדבר תמי' מאוד לומר כן מסברא להקיש אדם לבהמה בפרט עבד דדינו כישראל שיהי' דינו כבהמה שיאסר בהנאה בנגמר דינו למיתה דהרי לפי דעת כ"ת נראה פשוט דלהפוסקים דס"ל דשור הנסקל נאסר מחיים ה"ה בעבד נאסר בהנאה מחיים ודא ודאי בדותא הוא והעיקר נראה בזה דבמיתת ב"ד אין החיוב ב"ד והגמ"ד עושין שום פעולה לענין איסה"נ כמבואר בגמ' ערוכה ערכין (דף ז' ע"ב) תני' כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמ"ד אוסרתה ועיי"ש ברש"י ז"ל ובאמת מסוגי' זו הקשו בתוס' על שיטת ר"ת ז"ל דס"ל שור הנסקל נאסר רק לאחר מיתה דמסוגי' משמע דנאסר מיד בשעת גמר דין. וכוונת התוס' נראה אע"ג דמפשטות הסוגי' אינו ראי' כלל דנאסר מחיים דהרי לפי"מ שמפרש רש"י ז"ל ההבדל בין אשה לשור הנסקל שפיר י"ל אף אין הגמ"ד אוסר בשור הנסקל כ"א לאחר מיתה מ"מ כיון דבשור זה שאוסרו בהנאה לאח"מ הוא הגמ"ד דהרי שור דעלמא שמת אינו אסור בהנאה ולכן אין נפ"מ אם השערות הם בני מיתה או לא. אך באמת נראה דזה בעצמו כוונת התוס' דהוכחתם כיון דעכצ"ל דאין המיתה אוסר כלל רק הגמ"ד הוא שאוסרה וא"כ מהכ"ת לומר דאין האיסור מתחיל מחיים וזה פשוט בכוונת התוס'

יהי' איך שיהי' עכ"פ מבואר מסוגי' דמיתת אדם אין הגמ"ד שחייב במיתה אוסרו וכ"ז שאסור בהנאה הוא רק משום דמת בעלמא ג"כ אסור בהנאה ופשוט דה"ה בעבד כנעני דדינו כישראל א"נ דאינו אסור בהנאה מכח מת פשיטא דאין הגמ"ד אוסרו בהנאה ואגב אעיר בזה מה דק"ל לכאו' בדברי רש"י ז"ל דס"ל דשור הנסקל נאסר מחיים אמאי צריך לחלק בין מת אדם לשור הנסקל משום דשערות לאו בני מיתה הם "דאינן עשוין להשתנות" והכוונה נראה דהי' קשה לרש"י ז"ל הא גם שערות הם בני מיתה דהרי ע"י מיתת האדם נפסק כח הצמיחה והגידול של השערות לכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דעכ"פ אינן עשוין להשתנות לאחר מיתה לכן אינן בכלל בני מיתה. אמנם לענ"ד קשה אמאי לא כתב רש"י ז"ל בפשיטות דבאמת הרי השערות הויין דבר שחוץ לגוף רק דנימא דנאסרו מכח שמחוברין לגוף א"כ דוקא בבהמה שגמ"ד אוסרתה עוד מחיים א"כ יש לשערות חיבור עם הבהמה ושפיר גם השערות נאסרו משא"כ באדם כיון דרק מיתתו אוסרתו ואז בשעה שמת מיד נפסק כח גידול וצמיחה של השערות וא"כ הו"ל כאילו ע"י המיתה נתלשו השערות מן הגוף ומה"ט תולש בשבת מן המתה אינו חייב משום קוצר וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות ולכן ל"ש לומר דהשערות יהיו אסורין מכח דמחוברין לגוף כיון דע"י מיתה נפסק החיבור והבן. ועיי' היטב בלשון התוס' סנהדרין (דף מ"ט) שנדחקו כ"כ לשיטת ר"ת לתרץ דס"ל דחל עליו עכ"פ איסור מחיים ולא כתבו בפשיטות לפרש כפירוש רש"י ז"ל בערכין נראה משום דס"ל לתוס' דר"ת לשיטתו [מובא בתוס' ב"ב (דף קנ"ד ע"א) ד"ה ועוד סימנים עשוין להשתנות] ס"ל דשערות יש להם שינוי לאחר מיתה וא"כ גם השערות