כלי חמדה שמות רמח

מיתה ביד"ש מ"מ אמאי ס"ל להרמב"ן ז"ל דגם מצד והצדיקו אין לוקין כיון דלא באו להרשיע כלל בעדותן כמו"ש הריטב"א שם אח"כ בשם הרמב"ן ז"ל והוא תמי' מאוד הא אין לך רשעה גדולה מזו שרצו לחייב אותו ממון שלא כדין

ואעיקרא מילתא קשה מאוד א"נ דהרמב"ן ז"ל מודה דלמ"ד דאין ממשכנין ל"צ כלל לתירוץ שלו רק דבלא"ה ל"ש דין הזמה כיון דאין ממשכנין ותירוצו רק למ"ד ממשכנין א"כ למה הוצרך לתירוצו זה הא הרמב"ן ז"ל עצמו מובא בריש דברי הריטב"א שם כתב לפרש דברי הגמ' והני לאו בני כפרה נינהו אע"ג דבגלות קאמרינן בגמ' ליגלי כי היכי דתיהוי להו כפרה דההבדל בין גלות לכופר דגלות אינו כפרה גרידא דהוי בגדר עונש דהרי ניתן לב"ד והכפרה הגמורה הוא במיתת כה"ג לכן שפיר הו"א דגם העדים יגלו משא"כ כופר שאין ממשכנין אותו כדאסיקנא בב"ק וא"כ הוי כפרה גרידא ול"ש בעדים זוממי שאינן בני כפרה זה נראה כוונתו הקדושה. וא"כ מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו דע"כ אזיל הסוגיא הכא למ"ד דכופר אין ממשכנין וא"כ למה צריך לתירוצו בטעמא דאין משלמין את הכופר מכאשר זמם הא התירוץ פשוט ומבואר כיון דבידו שלא ליתנם ל"ש בהו דין הזמה

לכן נלענ"ד ברור דמעולם לא עלה על דעת הריטב"א ז"ל לומר דתירוצו דרמב"ן ז"ל יהי' א"ש אפי' א"נ דבכופר ממשכנין דהרי א"נ דממשכנין והוי כשאר תביעת ממון פשיטא דהעדים חייבין מדין הזמה אלא דהי' קשה לי' להריטב"א ז"ל דאפי' למ"ד דאין ממשכנין מ"מ כיון דע"פ עדותן נתחייב בכופר אע"ג דאין ממשכנין אותו מה בכך כיון דמחויב הוא ליתן הכופר הרי חייבו אותו ממון ומה בכך דבידו להיות רשע שימות בעונו ולא יתן הכופר הרי אין לך משכון גדול מזה שאיימו אותו בח"מ ביד"ש ועיד"ז ממילא הי' מוכרח ליתן הכופר לפדות את עצמו ממיתה וכנראה שהריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב בזה"ל "ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן". אך צ"ע דמאי בכך דאם הי' ידע שמעידין שקר לא הי' צריך ליתן מ"מ עתה כשבאמת א"י אם מעידין שקר הרי חייבו אותו ממון ומאי בכך דבידו שימות ולא יתן הכי בשביל זה אינן מחייבין אותו ממון. ולתרץ זה כתב הריטב"א בשם הרמב"ן ז"ל דלמ"ד כופרא כפרה ואין ממשכנין לאו דוקא שאין ממשכנין אלא שאין הב"ד מחייבין אותו כלל ע"י עדותן אלא דכל תכלית העדים לחייב אותו מיתה ביד"ש אמנם אין הב"ד אומרין כלל שמחויב לבוא לב"ד ולהתחייב כופר אלא אם ירצה ליתן את הכופר ישומו הב"ד את הכופר והוא יתנם ליורשי המת וכיון שכן אין העדים חייבין מדין הזמה כיון שהם לא באו לחייב כלל רק לגלות לפני הב"ד שיש על אדם זה חיוב מיתה ביד"ש והוא מה שירצה אח"כ יעשה ואע"ג דצריך בזה עדות לפני הב"ד מ"מ כיון שאין מחייבין אותו כלום ל"ש בהו דין הזמה. וז"ב ואמת בכוונת הרמב"ן ז"ל

ומעתה תראה שדברי הרמב"ן ז"ל כאן כוללין כל דבריו ז"ל המובאין בריטב"א שם והוציא זה מכח סוגי' דמכות דאמרי' דאין משלמין את הכופר משום דלאו בני כפרה נינהו מזה מוכח דאין כלל חיוב עפ"י עדים על הכופר אם לא ירצה ואם ירצה להתחייב ג"כ אין ממשכנין אותו ודבריו כאן ובחי' שם אחת הן

ובאמת לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דלהלכה ממשכנין בכופר צ"ע נהי דזה ל"ק על הר"מ ז"ל אמאי אין עושין בהן דין הזמה דכבר נזהר רבינו הגדול ז"ל מזה וכתב דכל אלו מדברי קבלה דאין עושין בהן דין הזמה וס"ל דמאי דחתרו בש"ס טעמים בזה המה רק א"נ דאין ממשכנין אבל לקושטא דמילתא דבר זה