כלי חמדה שמות רמז

בדרך פילפול י"ל דבאמת היינו טעמא דבישראל אינו נהרג על עוברין הוא מכח חשש דילמא נפל הוא. ואין לומר דאזלינן בתר רוב כיון דאפילו אם הוא בן קיימא נמי יש ספק דילמא טריפה הוא וא"כ הו"ל תרי מיעוטין ואיתרע לה רובא. ולפי"ז ממילא ל"ק מהא דב"נ חייב על עוברין דהרי הר"מ ז"ל פסק דב"נ ההורג את הטריפה חייב מיתה ושוב ליכא אלא חד מיעוטא שמא נפל הוא ואזלינן בתר רוב. ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו

י) (שם ל') אם כופר יושת עליו וגו'. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות "ואם הוא אינו חפץ בה אינן מכריחים אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך" ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו. בעבור זה אמר אם עכ"ל. מבואר מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דבר חדש מאוד דלא בלבד שאין ממשכנין על הכופר אלא שגם אין העדים יכולים לחייבו כופר בלתי אם חפץ בכופר אז יבוא לב"ד ויחייבו אותו ותלי' לגמרי ברצונו שאין הב"ד מחייבים אותו כלל בלתי רצונו בכופר

והנה דברי רבינו ז"ל נפלאין מאוד א' דגוף הדבר שכתב בפשיטות דכופר אין ממשכנין הוא איבעי' דלא איפשיטא בב"ק (דף מ' ע"א) ואיך פסק הרמב"ן ז"ל בפשיטות דאין ממשכנין ובאמת דעת הר"מ ז"ל להיפך. ב' מהיכן הוציא מ"ש בריש דבריו הקדושים דגם לחייב אותו אין הב"ד יכולין להזדקק לזה בלי רצונו

ונראה ביאור דבריו הקדושים ונקדים לבאר דברי הרמב"ן ז"ל המובא בריטב"א ריש מכות בהא דאמרי' בגמ' דעדים זוממין אין משלמין את הכופר מ"ט כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ותמה הריטב"א ז"ל דמה בכך מ"מ יהיו חייבין מצד כאשר זמם. ותירץ כיון דהוי איבעי' דלא איפשיטא אם ממשכנין וא"כ מספק אין ממשכנין. וגם ר"י ז"ל פי' שם דלא מיבעי' לן התם אלא אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומעתה אלו לא הי' רוצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא כפרה ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בני כפרה נינהו. ורבינו הרמב"ן ז"ל פירש דלמ"ד כופרא כפרה ל"ש הזמה דהא עיקר עדותן לחייב מיתה ביד"ש ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד וכו' שאין השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו כאשר זמם וכיון שכן אף כופר ל"ש בהו שהכופר במקום מיתה ביד"ש ונכון הוא מאוד עכ"ל הריטב"א בשם הרמב"ן ז"ל

והנה צריך לבאר כוונת הרמב"ן ז"ל אם כוונתו ג"כ א"נ דאין ממשכנין על הכופר או דכוונתו אפי' למ"ד דממשכנין בכופר מ"מ כיון דהוא תמורת מיתה ביד"ש וכיון דלענין מיתה ביד"ש ל"ש הזמה ה"ה דל"ש בכופר. ומסתימת דברי הריטב"א ז"ל נראה לכאורה דכוונת הרמב"ן ז"ל אפי' למ"ד דממשכנין דאל"כ ל"צ לתרץ הרמב"ן ז"ל כיון דאין ממשכנין ובידו שלא להביא הרי ליכא דין הזמה כלל כמו"ש הריטב"א לעיל מיני' וכן ראיתי להגאון בעל שאג"א ז"ל על מכות שהבין כן בדברי הרמב"ן ז"ל שבא לתרץ אף א"נ דממשכנין על הכופר. אמנם אני תמה על עצמי איך אפשר לומר כן הא כשהוזמו העדים הרי נראה לכל דלא הי' חייב מיתה ביד"ש כלל וכל עדותן הי' להוציא ממנו ממון בשקר אלא שהם כינו את הממון כופר אבל לקושטא דמילתא הרי אינו כופר ואינו כפרה כלל אלא שרצו להוציא ממנו ממון שלא כדין א"כ כשהוזמו אמאי לא יהיו חייבין. ואנה השכל שיגזור כן. ועוד תמי' לי דאם כוונת הרמב"ן ז"ל לומר דאפי' אם ממשכנין על הכופר דינא הכי דסוף כל סוף ל"ש בהו כופר כיון דהוא תמורת