כלי חמדה שמות רמג

יוזמו העדים. א"כ ה"נ כיון דהוא בעצמו העד והוא יודע שהוא וחבירו משקרים בעבד זה שוב אינו ראי' שמפקירו וי"ל שרצונו רק לאיים על עבדו וחושב עוד שיתכחש או יותזם חבירו וא"כ אינו מוכרע שמפקירו ושוב אמרי' כי כספו הוא ונידון בדין יום או יומים ואינו חייב מיתה כשהוזם והוי עדות שאאילה"ז לגבי עבדו

אמנם בעיקר טעמא דמרנא הרה"ק מקאצק זצ"ל יש לעיי' דא"כ אמאי חילקה דוקא התוה"ק בהורג במזיד בין עבדו לעבד אחר הא גם בשוגג יש חילוק דבעבדו לא יהי' גולה דאע"ג דגלות ל"מ לה הכא כ"א במת מיד מ"מ כיון דהרגו בשוגג הרי לא הפקירו וא"כ אינו בדין שיגלה בשלמא לפי"ד הר"מ ז"ל שפיר אמרינן דבשוגג אין נפ"מ בין עבד לישראל אחר משא"כ לטעמא דמפקירו צריך להיות הדין דמכה עבדו בשוגג אינו גולה וזה לא שמענו. ועיי' באור החיים הקדוש שכתב בפשיטות דבשוגג גולה וכדאמרן. הכלל שצ"ע עוד בזה לעת הפנאי. עד כאן דברי בני זצ"ל

והנה במה דסיים אפתח מ"ש שלטעמא דמרן הק' מקאצק זצוק"ל צריך להיות הדין דבעבדו בשוגג אינו גולה ז"א דהרי נאמר בתורה "לא יקם" כי כספו הוא נראה דרק חיוב מיתה שהוא נקם בזה אמרינן דיען כי כספו הוא אין אנו מקיימין בו את הנקמה להמיתו דמיתת ב"ד הוי עונש אע"ג דהו"ל כפרה עיד"ז מ"מ בעיקרו הוא עונש ולא סגי לי' בתשובה וכפרה בלתי זה לכן הקילה התורה היכא דהוא כספו ולא מת מיד משא"כ לענין גלות בשוגג דהוא משום כפרה נראה פשוט דאין נפ"מ כלל אם הוא כספו או לא. ולא מיבעי' לפי הגירסא בר"מ ז"ל דאפי' ישראל שהרג גר תושב גולה אע"ג דממיתה איתמעט א"כ מכ"ש עבדו דחייב עליו מיתה ג"כ אלא דהתורה העמידה אותו בדין יום או יומים פשיטא דלענין גלות דלא נתמעט חייב גלות אך אפי' לפי"ד הראב"ד ז"ל דס"ל כיון דרעהו כתיב אין לרבות ג"ת מ"מ עבד דאיתרבי לגלות שוב גם עבדו לא נוכל למעט כיון דלא אימעיט אלא ממיתת ב"ד והתורה כתבה בהדי' "לא יקם" נראה דאתי לרמז זה דדוקא ממיתה נתמעט עבדו ולא מגלות

ובאמת דברי בני ז"ל נכונים לפי שטחיות דברי האוה"ח ז"ל שנראה קצת מדבריו דאם הי' משכח"ל חיוב גלות אפי' באינו מת מיד הי' פטור מגלות ג"כ אך באמת עיקר נראה כדאמרן דאין למדין גלות ממיתה הן אמת כי בחידושי למסכת מכות כתבנו לדון מטעם אחר דאמאי יהי' הורג עבד חייב גלות לפי"מ דמבואר במכות (דף י"ב ע"ב) דגלות אינו מכפר רק מיתת כה"ג הוא דמכפר והא דצריך גלות הוא להנצל מגואל הדם וא"כ עבד שאין לו חייס נראה דלא משכח"ל גוה"ד כלל ועיי' בר"מ ז"ל ריש הלכות רוצח דראוי לירושה הוא גואל הדם ובעבד ל"ש ירושה כלל דאינו מוריש כיון דאין לו בנים והא דנראה מרש"י ותוס' נזיר (דף ס"א ע"ב) ד"ה א"ה עבדים נמי דעבדים הם בכלל מורישין רק שאין להם להוריש כבר עמד עליהם בקהלת יעקב למרי"ט אלגזי ז"ל ותמה עליהם מדברי הר"מ ז"ל בהלכות ממרים דנראה מבואר דעבד אין לו בנים וקרובים כלל וכתבנו בזה בחידושינו שם ואכ"מ. אך י"ל דאדונו הוא בכלל גוה"ד כיון דיד עבד כיד רבו ואגיד גבי' לגמרי הוי האדון גוה"ד שלו וא"כ זה דוקא כשהרגו אחר אבל כשהרגו אדונו י"ל דל"ש בי' גלות כיון דליכא גוה"ד

איברא דז"א לא מיבעי' לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דהא דאמרי' דגלות אינו מכפר היינו דאינו כפרה גמורה דגמר כפרה הוא ע"י מיתת כה"ג אבל פשיטא דמכפרת ג"כ א"כ נסתר זה אך אפי' לפי דברי רבינו יונה ז"ל בחידושיו ריש מכות דנראה קצת דעתו