כלי חמדה שמות רמב

סי' ל' סק"ה בסוף דבריו להשיג על הגאון בעל נתה"מ ז"ל שסובר דבעי שיהי' ילה"ז עד הגמר דין והוא ז"ל כתב דז"א עיי"ש שדבריו ברורין בזה

ומעתה יפה תמה האו"ז דזה דוקא בפלוגתת סומכוס ורבנן דהודה במקרה והי' מתחייב גם בלתי הודאתו ע"י העדים שפיר הוי עדות מעלי' אע"ג דנולד אח"כ דהוי עדות שאאילה"ז משא"כ א"נ דאין העדים נעשין זוממין עד שיודו להמזימין ואם לא יודו לא נתחייבו בדין הזמה א"כ ל"מ דין הזמה כלל בהזוממין כיון דקיי"ל דאין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין וא"כ אם יתזמו הזוממין טרם שנגמר הדין של העדים הראשונים א"ח כלל מדין הזמה וע"כ שכבר נגמר דין העדים וזה לא משכחת לה אלא בהודו שהאמת כדברי המזימין וא"כ כשהוזמו א"ח בדין הזמה ול"מ לה זוממי זוממין כלל ושפיר הקשה האו"ז כיון דלא משכחת לחייב את העדים הראשונים אלא כשהודו ואז שוב הוי עדות שאאילה"ז והיא קושי' גדולה על שיטת רב האי גאון ז"ל. ואין לנו תירוץ אחר לשיטת ר"ה גאון ז"ל אלא לומר דהוא ז"ל ס"ל כמוש"כ לעיל דטעמא דרבנן אינו מצד הודאת בע"ד דיכול לחזור מהודאתו רק עיקר טעמא דרבנן משום דהזמה חידוש הוא וכשהודה אמרי' מה חזית כיון דאין לך בו אלא חידושו לכן דוקא בהודה קודם שבאו העדים הוי עדות שאאילה"ז אבל לא בהודה אח"כ לדברי העדים. ויש להאריך עוד בזה בדברי האו"ז שמסתימת דבריו נראה דאף דמטעם הודאת בע"ד קאתי עלה מ"מ ס"ל דגם בד"נ כשמודה לדברי העדים הוי עדות שאאילה"ז וזה צ"ע כנ"ל: העתקה מחידושי בני הרב זצ"ל

ח) (כ"א כ') וכי יכה איש וגו' לא יקם כי כספו הוא. נסתפקתי לפי"מ דמבואר בסנהדרין (דף י' ע"א) פלוני רבע שורי נאמן אף לגבי השור דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו וממילא מתקיים כל העדות אף לענין השור וכן פסק הר"מ ז"ל ונראה דלפי"ז ה"ה במעיד על עבדו הכנעני שבא על אשתו של פלוני ג"כ אמרינן דנאמן גם על עבדו כיון דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן א"כ מתקיים עדותו גם לענין עבדו. אך מה שיש לעיי' בזה כיון דעבדו ישנו בדין יום או יומים ואם חי מעל"ע אחר שהרגו ה"ה פטור ממיתה וא"כ כיון דקיי"ל דצריך הנת הדין וא"כ אם מעיד האדון היום בבוקר שעבדו עבר עבירה שחייב עלי' מיתה אינו נהרג אלא למחר בבוקר וא"כ כשיוזם האדון לא יתחייב מיתה כיון דבעדותו לא הרגו מיד אלא לאחר מעל"ע א"כ לא נוכל לחייבו מיתה כיון דלא נוכל לומר דע"י הריגתו בפה יתחייב יותר מאשר הרגו בידים ממש כיון דכ"ז דחייב מיתה הוא על הגדתו ומאז הרי הוא חי עוד מעל"ע. וזה ספק נכון לענ"ד וראוי לעיין בו

איברא דלדעת הר"מ ז"ל דס"ל דטעמא דמילתא דבעבדו נידון בדין יום או יומים הוא משום דיש רשות בידו להכותו לכן מחדש שדוקא אם הכהו בשבט נידון בדין יום או יומים אבל אם הכהו בכלי ברזל דינו כשאר רוצח וא"כ ה"נ כשהורג אותו ע"י שמעיד שקר עליו שזה בוודאי אינו רשות לאדון ועובר על לאו דלא תענה א"כ שוב דינו כמו הכהו בכלי ברזל ואינו נדון בדין יום או יומים. אמנם שמעתי מאאמו"ר שליט"א בשם הגאון הק' מקאצק זצללה"ה שאמר הטעם דאדון המכה את עבדו נידון בדין יום או יומים יען כי כספו הוא ואין עליו חיוב מיתה אם הרגו אמנם זה דוקא אם אינו מת מיד משא"כ אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית מיד הרי מפקירו ושוב אינו כספו ולכן חייב מיתה ודפח"ח. ומעתה כיון דכל הטעם דבאמת מיד חייב מיתה היינו משום שמפקירו ואינו כספו י"ל עפי"מ דמבואר בכריתות פלוני רבע שורו והוזמו הרי השור שלו כיון דידע שהוא שקר הרי לא נתייאש ממנו שחושב שמא