כלי חמדה שמות רכח

על לפנ"ע הרי לא עבר כלל. ובאמת יש לעיי' בלא"ה כיון דהמרים יד על חבירו נקרא רשע וכ"ש במכה אותו א"כ נראה פשוט דה"ה מכה בנו כיון דנראה דלא איירי לדבר מצוה וא"כ שוב אין הבן חייב בכבודו וליכא לאו דלפנ"ע אלא ודאי כדברי הפנ"י ז"ל דאם עובר באקראי בעלמא ויכול להתנצל דאינו נתפרסם עיד"ז בעיני העולם לרשע חייב הבן בכיבוד. שוב מצאתי בספר חסידים סי' תקפ"ד בסוף דבריו הקדושים שכתב בזה"ל ואי נפשך לומר בעושה מעשה עמך אין זה ידוע לבני אדם לכך לא אצער את אבי עכ"ל נראה ג"כ כדברינו. ואע"פ שיש לומר ג"כ כוונה אחרת בדברי הס"ח שמתירא מפני החשד כיון שהעולם א"י שאביו אינו עושה מעשה עמך אמנם יותר נראה דכוונתו כדברינו הנ"ל דבכה"ג חייב בכיבוד אב. ועיי' בספר פתחי שערים על איזהו נשך הביא דברי הפנ"י ז"ל הנ"ל ולא הרגיש כלל בדברי' אלו ולענ"ד דכוונתו כמ"ש

ט) ברבינו בחיי בקרא דלא תענה ברעך עד שקר כתב בזה"ל לא אמר באחיך כמשפט הכתובים. לא תשיך לאחיך. לכל אבידת אחיך וכיו"ב. כי שם היו דורשים אחיך ולא עכו"ם וכאן הזהיר אפי' על העכו"ם כי כן מצאנו וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים עכ"ל. והנה מבואר מדבריו דבר חדש מאוד דישראל המעיד שקר לב"נ עובר בלא תענה אע"ג די"ל דאם נוגע לישראל ליכא ל"ת כיון דדרשינן ראה ויתר גוים עמד והתיר להן ממונם מ"מ זה דוקא לנו אבל ישראל המעיד שקר בין ב"נ לב"נ קם דינא דאיכא לאו דלא תענה ברעך. ובזה א"ש שלא יקשה על רבינו בחיי ז"ל מפרשת שומרים וכיו"ב דכתיב בתוה"ק רעך וממעטינן עכו"ם דזה בוודאי לפי האמת במה שנוגע בין ב"נ לישראל נתמעט ואינו בכלל ריע כיון דראה ויתר גוים כנ"ל וכוונת רבינו בחיי הכא בעדות ב"נ לב"נ. ויותר נראה דאע"ג דדרשינן ראה ויתר גוים היינו דוקא לקחת ממונם לנו שזה הוא ענין הפקר שהתוה"ק הפקיר לנו ממונם אמנם להעיד עדות שקר אסור מה"ת והוא בכלל לא תענה ואינו ענין זה לזה שענין עדות שקר הוא איסור בפ"ע אפי' אם אין בו נפ"מ לחיוב ממון כמו"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת ואתחנן בקרא דלא תענה ברעך עד שוא ולכן אע"ג דממונו הפקר בלא"ה לישראל ויכול לזכות בו בע"כ מ"מ אסור לו להעיד שקר כדי שיוציא זה עפ"י דין והבן

ובזה יש לומר דבר נכון מאוד לתרץ הקושיא מה שבדברות ראשונות נאמר "שקר" ובדברות האחרונות "שוא" דהנה זה שהקב"ה התיר לנו ממונם היינו אחר שקבלו ישראל את התורה הקדושה אמנם דברות הראשונות כבר כתב הגאון בעל כלי יקר ז"ל שנאמרו לב"נ ג"כ עיי"ש שהרחיב הדיבור בזה לתרץ כמה דברים אשר נשתנו בדברות הראשונות לדברות האחרונות וא"כ כאשר נאמרו הדברות ראשונות לא נאמרו באופן שהותר לנו ממונם לכן אע"ג דרעך כולל גם ב"נ מ"מ סגי לשון שקר כיון דגם לב"נ יש תועלת לענין ממון בזה שמעיד אמת משא"כ בדברות האחרונות דרק לישראל נאמרו וכבר הותר ממון הב"נ א"כ אם הי' כתיב לא תענה ברעך עד שקר הי' נתמעט מזה ב"נ אם יש לו דו"ד עם ישראל לכן כתבה התוה"ק "שוא" להורות זה דלאו זה אינו תלוי בחיוב ממון דוקא ולכן נשאר אזהרה דל"ת דרעך נגד ב"נ ג"כ

אמנם כן בעיקר דברי רבינו בחיי ז"ל דישראל עובר בל"ת אפי' נגד ב"נ צ"ע דא"כ נימא דגם בדיני הזמה איתא אפי' אם מעיד לב"נ עדות והוזם וזה ודאי בדותא ואין לומר דענין הזמה שאני כיון דכתיב בהו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו א"כ ממילא ב"נ נתמעט מדיני הזמה דאע"ג דעבר בלא תענה מ"מ ל"ש לעשות בו כאשר זמם זה אינו דהרי מבואר במס'