כלי חמדה שמות רכו

או משל בן דאי נימא דכיבוד אב הוא רק משל אב שפיר י"ל דנמנה לב' מצות משא"כ א"נ דכיבוד אב הוא משל בן אינו נמנה אלא למצוה אחת דהנה באמת הקשו איך יכול לומר דכיבוד אב הוא משל בן הא י"ל דילמא לאו אביו הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב. אך י"ל כנ"ל דעכ"פ בעל אמו הוא וא"כ גם בכיבוד אב צריך לבוא לכיבוד אם ושוב נמנה רק למצוה אחת משא"כ להלכה דכיבוד אב משל אב שפיר י"ל דנמנה לב' מצות. ומעתה א"ש דר"י לשיטתו דס"ל בקידושין (דף ל"ב ע"א) דכיבוד אב משל בן א"כ ס"ל דנמנה למצוה אחת שפיר דרש כאשר צוך במרה והוי בהנך ג' כיבוד אב ואם אבל להלכה אמרינן דהוי ב' מצות ומנין פרה אדומה בהדי שלשה אלו. והבן

איברא דלכאורה יש להכריח דלכ"ע נצטוו על כ"א במרה דהנה לכאורה צריך מובן ענין בן סורר ומורה שהתורה חייבתו מיתה על שם סופו אמאי החמירה רחמנא בבן סו"מ לחייבו על שם סופו ומלבד זה הסברא דעל שם סופו קשה להבין כיון דעתה אינו בר חיוב מיתה ועוד קשה דהרי התוה"ק אמרה בבן סו"מ ובערת הרע מקרבך נראה דגם עתה הוא בגדר הרע. ועיין ברמב"ן ז"ל בפרשת תצא שכתב בזה"ל והנה יש עליו שני עונשין. א' שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם. והשני שהוא זולל וסובא עובר ע"מ שנצטווינו קדושים תהיו. ונאמר עוד ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי שנצטווינו לדעת השם בכל דרכיו וזולל וסובא לא ידע דרך ד' עכ"ל. ונראה ביאור הדברים דהנה באמת במצות כיבוד או"א נצטוו במרה והנה במרה הי' להם דין ב"נ ובב"נ אזהרתן זו מיתתן וא"כ קודם מ"ת הממרה באביו ובאמו הי' חייב מיתה אמנם במתן תורה ניטל זה העונש מהם. וצריך להבין הענין מפני מה במ"ת יצאו ישראל לקולא בהרבה עונשי מיתה כגון בגזל וכיו"ב

אמנם כבר כתבתי במק"א שהענין הוא כיון שנתקדשו ישראל במתן תורה בכל הענינים ונפסקו מזוהמתן לכן הקילה התורה בעונשן כיון דאע"פ שחטאו יכולין לחזור לדרכי השי"ת ע"י תשובה ומע"ט ומעתה י"ל דזה הוא ענין בן סו"מ שהוא זולל וסובא ג"כ כיון דכלל הוא דזולל וסובא לא ידע דרכי ד' ושוב א"א לו לשוב להשי"ת אדרבה עוד נתקלקלו מעשיו להבא לכן העמידה אותו התוה"ק על הדין הקדום דאזהרתן ז"מ. וזהו טעם נכון מאוד עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל שבן סו"מ בצירוף זולל וסובא חייב מיתה. ומעתה זה דוקא אם נאמר שנצטוו בכ"א במרה משא"כ א"נ דנצטוו בסיני וא"כ לא הי' חיוב מיתה כלל בבן סו"מ וא"כ איך אפשר לומר דנהרג על שם סופו

אמנם לקושטא דמילתא אין זה הכרע כלל וי"ל ביאור הענין בבן סו"מ בפשיטות עפמ"ש רש"י ז"ל בקרא דלמען יאריכון ימיך ואם לאו יקצורון שד"ת נדרשין מכלל הן לאו מבואר מדברי רש"י ז"ל דיש עונש מיתה ביד"ש למקלה אביו ואמו והנה בסנהדרין (ד' פ"ב) מבואר דמי שחייב מיתה בידי שמים שוב אין עונש כ"כ אם הורגין אותו בידים עיי"ש לענין טמא ששימש בטומאה וצריך לומר הטעם בזה דבאמת בר קטלא הוא אלא בישראל כיון דיכול לעשות תשובה ולשוב לדרכי השי"ת לכן התוה"ק חסה עליו שלא יהרג בב"ד. ומעתה י"ל דזה ענין בן סו"מ אם הוא זולל וסובא ג"כ כיון דבסופו בוודאי לא ישוב ואדרבה עוד יוסיף להרע לכן חייבה התוה"ק אותו מיתת ב"ד ושפיר הוי עתה בגדר רע ומתקיים בי' ובערת הרע מקרבך וזה נכון

ועוד אפשר לומר בזה דאע"ג שזה נראה פשוט דב"נ אינו מוזהר על כיבוד אם ואם. כמו שמבואר בנזיר (דף ס"א ע"א) דרוצה הגמ' למעט ב"נ מנזירות משום שאינו מוזהר על כיבוד אביו דאין