כלי חמדה שמות רכא

המכילתא אפי' אם אינו עושה המלאכה בעצמו אלא בצירוף עכו"ם חייב ולכן ממילא ביו"ט חייב חורש מלקות אמנם בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה משמע רק הוא עצמו שעשה מלאכה חייב מיתה ובזה יש לומר ג"כ מה דקשה לכאורה על הר"מ ז"ל דלמה בחרישה חייב מיתה ובמחמר אינו אלא לאו ולהנ"ל א"ש דעל מלקות בחרישה כבר נשמע ממלאכת יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם וכ"ש שבת דחמיר מיני' וע"כ דקרא דובהמתך אתי להורות דיש בחרישה חיוב מיתה כמו עושה בעצמו וכמו דאיתרבי ביו"ט לחיובא דידי' ה"ה שבת איתרבי לחיובא דידי'. אך זה דוקא בחורש אבל במחמר שעיקר המלאכה ע"י הבהמה כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ אינו בכלל אתה ולכן במחמר אינו אלא לאו

והנה ממ"ש יראה כבוד מעלתו הרמה דמשום קושיתו ממשנה דמכות דחייב מלקות בחרישה בבהמתו ביו"ט לא הי' צריך לדחוק כלל דמיירי דבהמה חורשת בכח קטן דהוי זה א"י וזה א"י די"ל בפשיטות דלמלקות אתרבי מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם בכה"ג דהוי אורחא ואחד אינו בר חיובא. אמנם האמת נלענ"ד דאפי' לענין מיתה פליגי בזה הר"מ והרמב"ן ז"ל אי צריך קרא דובהמתך. ואבקש תשו' כתה"ר בזה עכ"ל המכתב שכתבתי להרב הגאון הנ"ל זה ששה שנים

וממוצא דברינו אתה למד ישוב לדעת הר"מ ז"ל במה שמחלק בין חורש למחמר דחורש יש עליו חיוב מיתה וכן בזה שמבואר במשנה דחורש חייב ביו"ט ע"י בהמתו אע"ג דביו"ט לא כתיב אתה ובהמתך דהוא משום דביו"ט כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומזה נשמע חיוב מלקות בחורש בבהמה וגלי קרא דחורש דבהמה שוה לחורש בעצמו וה"ה בשבת חורש בבהמה חייב מיתה והסברא דאע"ג דהוי שנים שעשאו מ"מ כיון דכי אורחא הוא שוב יש לחייב לכ"ע בשנים שעשאו אם האחד אינו בר חיובא כדברי הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל אמנם מחמר דהוא מלאכת הבהמה לגמרי רק האדם מסייע לה במקצת ל"ש לחייבו מיתה ולכן במחמר הוי רק חיוב מלקות

וראיתי בזה דבר נפלא לרבינו הגדול בעל שאגת אריה ז"ל בדיני יוה"כ סוף סימן ע"ג שכתב בזה"ל אבל איסור מחמר הוי בכלל אזהרת איסור מלאכה הנאמר ביוה"כ שהרי מלאכה זו האדם בעצמו גורם לה שתיעשה ע"י בהמה והו"ל בהמה זו כגרזן ביד החוצב בו שחייב עלי' וה"ה מחמר אלא שהתורה הקילה בלאו זה של מחמר שאין חייבין עלי' מיתה ודמי למ"ד הבערה ללאו יצאת ואפ"ה אסורה ביוה"כ מה"ת כמש"כ למעלה וה"נ דכוותי' כיון שאין לבהמה דעת וכי אזלא מחמת ששמעה לקולו ואזלא מחמתי' ועושה את המלאכה ודמי לליבה והרוח מסייעתו דחייב לגבי שבת עכ"ל. והוא מבהיל את עין הרואה שמה שכתב הרמב"ן ז"ל להסביר על מלאכת חורש אותו הלשון עצמו משמש הגאון ז"ל לענין מלאכת מחמר ולפי"ז באמת תמי' מאוד מנ"ל דהקילה תורה בלאו זה שלא נתחייב עליו מיתה בפרט לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דכולל גם מלאכת חורש וא"כ כמו דחייב מיתה על חורש אמאי לא יתחייב מיתה על מחמר ובאמת עיקר דבריו הקדושים שמחמת שאזלא על ידי קולו הוי כליבה וליבתה הרוח אינו מובן כלל דהרי התם הוא עושה המלאכה אלא שהרוח מסייעו למלאכה וזה הוא אופן המלאכה דזורה משא"כ הכא הוא אינו עושה כלום אלא שע"י קולו הבהמה עושה המלאכה ואיך יתכן לומר עליו שהוא עושה המלאכה

וראיתי בספר צפנת פענח להגאון מוהר"י שליט"א על דברי הר"מ ז"ל כאן שהביא דברי הר"ן ז"ל שכתב להסתפק אם בבהמת חבירו שייך