כלי חמדה שמות רכ

נפלאתי מאוד על מעכתה"ר שיחי' שרוצה לחדש דין כזה דלמ"ד אשו משום ממונו לא יתחייב חורש בבהמתו בשבת ועיקר קושיתו משנים שעשאו י"ל בפשיטות דהנה באמת הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל מובא בספר אמרי בינה דיני שבת סי' ל"ג כתב לחקור בשנים שעשאו נהי דפטורין מגזה"כ דקרא דבעשותה י"ל דהיינו דוקא כששניהם הם בני חיובא דאינו יכול לחייב שני אדם על מלאכה אחת משא"כ אם אחד אינו בר חיובא יש לחייב הב' ועיי"ש שכתב שלא מצא גילוי לדבר זה ותמה עליו הגאון בעל אמרי בינה ז"ל הא רש"י ז"ל כתב דעיקר המיעוט משום דזה יכול וזה יכול לאו אורחי' למיעבדה ע"י שנים וכיון דהפטור משום דלאו אורחא א"כ מה נפ"מ אם השני בר חיובא או לא

אמנם הנה באמת דעת רש"י אינה מוסכמת דתליא באורחא ולאו אורחא וכללא הוא דזה יכול וזה יכול תמיד פטור אע"ג דאורחא למיעבדה בשנים. אך בזה שוב ע"כ רק מגזה"כ דבעשותה ושוב י"ל כדברי הרי"ט אלגזי ז"ל דל"ש לפטור אלא היכא דשניהם הם בר חיובא. ומעתה נראה דזה טעמא דחורש חייב בכל גווני ואינן פטורים משום שנים שעשאו דהרי באמת חרישה אורחא לחרוש בבהמתו שכן דרך כל העולם ואע"ג דבהמה יכולה לחרוש בלא כח האדם מ"מ כיון דאורחא הוא שאדם יחרוש עם בהמתו לכן מטעם לאו אורחא אינו מיפטר וכל הפטור מגזה"כ דברשותה א"כ כיון דבהמה אינה בת חיובא שוב האדם חייב ויש להכריח הדברים שהנה כתה"ר ראה כן ראי' אחת דחורש חייב בבהמתו והיינו משנה דמכות וניחא לי' דאתיא כר"י אמנם באמת מצאנו עוד מפורש בירושלמי דסנהדרין פ"ז ה"ח בזה"ל ר"ש בעי הגע בעצמך שחרש בשבת ה"ה נסקל על ידה והיא פטורה מבואר דר"ש ס"ל דחורש בבהמתו בשבת חייב מיתה והא ר"ש ס"ל דאפי' זה אינו יכול וזה א"י פטור בשנים שעשאו ונסתרו דברי כתה"ר אלא ודאי כמו"ש דכיון דלר"ש פטורה רק מגזה"כ דבעשותה זה דוקא כששניהם בר חיובא וה"ה לדידן היכא דהוי אורחא וזה מוכרח לענ"ד

איברא דלאחר העיון נראה דפליגי בזה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דהרי באמת דעת הר"מ ז"ל דצריך קרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך לחייב מיתה בחורש והרמב"ן ז"ל בספר המצות שורש י"ד תמה עליו בזה דלמה צריך קרא לחרישה הא חרישה הוא לגמרי מעשה האדם עוד הקשה עליו א"כ חרישה ביו"ט מנ"ל דאסור ע"י בהמה הא ביו"ט לא כתיב אתה ובהמתך [ותמהני על מעכתה"ר שלא ראה כלל דברי הר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל אלו]. אמנם לענ"ד נראה דהר"מ והרמב"ן ז"ל פליגי בזה אי בעושה מלאכה בצירוף בהמתו הוי בגדר שנים שעשאו כיון דבהמה אינה בת חיובא דהרמב"ן ז"ל ס"ל דע"ז א"צ קרא לחייב את האדם כיון דבהמה אינה בת חיובא ממילא חייב האדם אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דאין נפ"מ וסוף כל סוף כיון דהוי בגדר שנים שעשאו הו"א דאין עליו חיוב מיתה ולכן צריך קרא דובהמתך להורות דיש בחרישה חיוב מיתה ואולי באמת הוא משום זה כיון דבהמה אינה בת חיובא חייב האדם מיתה

ועפי"ז יש לתרץ בטוב טעם ודעת קושי' הרמב"ן ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל מנ"ל דחורש ביו"ט יהי' חייב מלקות דנראה לענ"ד דהר"מ ז"ל ס"ל דביו"ט יש קרא מיוחד לזה דהנה במלאכת יו"ט בפרשת בא כתיב בתוה"ק כל מלאכה לא יעשה בהם וברש"י ז"ל בשם המכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים ועיי"ש ברמב"ן ז"ל דתמה הא אמירה לעכו"ם שבות וע"ש שכתב שהוא רק אסמכתא אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דאינה אסמכתא רק דכוונת המכילתא ע"י אחרים היינו בצירוף מעשיו ובא הקרא לגלות דשנים שעשאו והם אינם בר חיובא יש חיוב מלקות ע"ז וזה כוונת