כלי חמדה שמות ריט

אחרי' לבד מה שיש בזה לאו מיוחד לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך מלבד זה עובר על העשה דשביתת בהמתו במעשה. דמחמר מיקרי לאו שיש בו מעשה דאל"כ לא הי' צריך להטעם דאינו לוקה משום דניתן לאמב"ד והטעם בזה או משום דע"י דיבורו אתעביד מעשה כמו"ש בקרית ספר להמבי"ט ז"ל או משום דמשכחת לה מעשה ממש כגון במחמר בידיו ושוב מהני הך סברא דגם קצת מעשה כהדיבור יחשב מעשה כמוש"כ הה"מ ז"ל פי"ג מהלכות שכירות:

יהי' איך שיהי' זה מוכרח דמחמר הוי לאו שיב"מ ומיקרי עושה מעשה ומעתה דברי הר"מ ז"ל מתפרשין כך אסור להוציא משא על בהמה וכו' ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה משום שהוא רק לאו הבא מכלל עשה. אך לענין מלאכת בהמה ל"צ להאי טעמא כיון דבלא"ה אינו לוקה משום דאין בו מעשה לכן ביאר הר"מ ז"ל דלפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור אע"ג דעביד מעשה בזה שמחמר אחרי' מ"מ אין שייך ללקותו מצד שעבר על שביתת בהמתו במעשה כיון דהוא רק איסור עשה והוסיף הר"מ ז"ל לשאול ע"ז עכ"פ ילקה במחמר משום דישנו במחמר לאו מיוחד לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ע"ז השיב הר"מ ז"ל דלאו זה בא גם לחורש וכיו"ב שחייב עלי' מיתה וכיון שכן שוב הו"ל לאו שניתן לאמב"ד דאין לוקין עליו אמנם בזה נחלקו הרמב"ן ז"ל והה"מ ז"ל בהבנת דעת הר"מ ז"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דלקושטא דמילתא הוא דמחמר אין בו אלא עשה והלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך רק לחרישה ואינו כולל מחמר כלל אמנם הה"מ ז"ל (וכן החזיק עמו הקרית ספר להמבי"ט ז"ל] ס"ל דדעת הר"מ ז"ל דכולל שניהם חורש ומחמר ולכן הוי לאו שניתן לאמב"ד

אמנם לכאורה צ"ע דעת הה"מ ז"ל דס"ל דהלאו הזה כולל חורש ומחמר א"כ מנ"ל לחלק בין חורש למחמר דנאמר דחורש יש בו מיתה ומחמר הוי רק לאו ונראה שזה שדוחקתו להרמב"ן ז"ל לומר שדעת הר"מ ז"ל דלקושטא דמילתא אין מחמר נכלל בלאו וה כלל דאל"כ אמאי אמרינן דמחמר אינו אלא לאו וחורש יש בו מיתה וצ"ע לכאורה לדעת הה"מ ז"ל דמה נפ"מ בין חורש למחמר

ולתרץ זה צריך אני להעתיק בזה מ"ש להגאון מטעלז שיחי' על קונטריסו הנדפס בסוף ספר שדי חמד מערכת הדינים אות ח' שהאריך מאוד בענין זה במה שהסביר הרמב"ן ז"ל בחידושי שבת דאיסור חרישה עושה האדם לגמרי כיון דהיא נכבש תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם הוא ובו היא תלוי' ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שבהמה הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררת מעט מן המחמר עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ותמה הרב הנ"ל הא סוף כל סוף הבהמה מסייעת להמלאכה וא"כ הוי בגדר שנים שעשו מלאכה ועיי"ש מה שהאריך בזה לדחות דלא נוכל לומר דהוי בגדר זה אינו יכול וזה א"י דהרי הבהמה יכולה לחרוש בלא האדם. ותוכן דבריו המה דדברי הרמב"ן ז"ל המה רק למ"ד אשו משום חציו ולכן כיון שהאדם עושה כל ההכנה לחרישה והוא מסייע לזה נקראת כל המלאכה על שם האדם משא"כ למ"ד אשו משום ממונו לא יתחייב חורש בשבת כ"א כשחורש בעצמו ולא כשחורש בבהמתו אם לא כשהבהמה מושכת רק בכח קטן אשר בלא דחיקת האדם את המחרישה לצד הבהמה לא היתה יכולה לחרוש דבכה"ג הוי זה א"י וזה א"י ובהכי מתוקמא המשנה במכות (דף כ"א) דחורש בבהמתו ביו"ט חייב מלקות אבל זולת זה אינו חייב חורש בבהמתו אלו תוכן דברי הרב הנ"ל בסוף הקונטרס שם עיין שם. וזה אשר כתבתי על דבריו: