כלי חמדה שמות קצד

ועלה ויתלוש דקצירה ביו"ט אסור מה"ת לצורך או"נ וא"כ מוכרח דהמן לא ירד ביו"ט כיון דאסור בקצירה

אמנם מה שנראה בזה דרך פילפול לתרץ דברי הספורני שלא יוקשה עליו מדברי התוס' הנ"ל דהנה זה נראה ודאי דמודה הספורני דמן ל"ה גידולי קרקע ממש כיון דלא נתגדל בקרקע והרי מקרא מלא דיבר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים אך דס"ל דהי' לו יניקה מאויר וס"ל כפירוש רש"י ז"ל בהא דעקר כשותא מהוזמי והוגי דחייב משום תולש אע"ג דמאוירא קרבי ודברי רש"י ז"ל מוכרחין לפי פירוש הפשוט דהחיוב בהושיט ידו למעי אמו ודלדל עובר שבמעי' דחייב מצד עוקר דבר מגידולו וא"כ מה שהביא בגמ' ראי' מכשותא היינו שבא להוכיח שלא נימא דעוקר דבר מגידולו ל"ש אלא בגד"ק וע"ז הוכיח מכשותא דג"כ אינו גד"ק דמאוירא קרבי ואעפי"כ חייב משום עוקר דבר מגידולו ולכן י"ל דה"ה למן אע"ג דל"ה גד"ק מ"מ חייב משום תולש כיון דיש לו יניקה מהאויר וזה מוכרח לכאורה בכוונת הספורני

ומעתה י"ל עפמ"ש במק"א דאף לפי דעת הסוברין דיש תלישה שלא בגד"ק מ"מ נפ"מ בין אם תולש ממחובר לקרקע דאז חייב אפי' בתאנים שצמקו באביהן דכבר נפסק כח היניקה והחיות שלהם מ"מ חייב משום תולש משא"כ שלא בגד"ק אע"ג דחייב משום תולש היינו דוקא אם ע"י תלישה זו נפסק החיות של הדבר וכמו שכתב הירושלמי בצד כוורא וכל דבר שמפסיק מחיותו חייב משום קוצר אבל בשכבר פסקה לחיותא ליכא חיוב משום קוצר וזה מוכרח דאל"כ יהי' אסור לחתוך כל דבר התלוש משום קוצר א"ו כדאמרן

ומעתה לפי"מ שביארנו דבזה מודה הספורני דהמן לא הי' מחובר לקרקע רק דס"ל דאעפי"כ חייב משום הוצר כמו בכשותא כיון דמאוירא קרבי וא"כ נראה דאם פסקה לחיותא קודם לכן אינו חייב משום קוצר ומעתה א"ש עפי"מ דמבואר בירושלמי פ"ג דערלה ה"ו דלוי שאל על דלעת ששלקה במחובר אם מטמא טו"א ואסקינן דשלקה כמחותכת היא אמנם לענין שבת חייב כמו תאנים שצמקו באביהן דחייב משום תולש עכ"פ מבואר בירושלמי דלאחר הבישול נפסק היניקה ומעתה במן דכתיב בתוה"ק אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ולפי דעת הספרי לא הי' נאפה ונתבשל כלל בקדירה רק דע"י המחשבה שחישב אדם עליו להיות נאפה ומבושל נעשה אפוי ומבושל ומלאכות אלו מותרות ביו"ט לצורך או"נ וא"כ שפיר ירד המן ביו"ט כיון דלענין קצירה יש תמיד עצה לחשוב עליו קודם לקיטה שיהי' נאפה ומבושל דנעשה באמת אפוי ומבושל ונפסק היניקה מאויר ושוב אינו חייב משום קוצר כיון דל"ה גד"ק כנ"ל. וזה נכון דרך פילפול. ודוקא בשבת דאפיי' ובישול אסור אף במחשבה כנ"ל לכן אסור קצירה משא"כ ביו"ט כיון דאפיי' ובישול מותר שפיר י"ל דירד המן ויטלו אותם לאחר שיחשבו עליהם שיהי' נאפה דנראה דהי' נאפה ממש כמו"ש בתוה"ק דכו במדוכה ובישלו בפרור ודו"ק

אך לכאורה יש לעיי' בזה דהרי לפי דעת הספרי הנ"ל לא הי' מלאכה כלל בשבת ואעפי"כ אסרה התורה הבישול ואפי' במחשבה כיון דנעשה מלאכה ע"י מחשבה א"כ ביו"ט נהי דמחשבת אפיי' ובישול מותר כיון דגוף המלאכה ג"כ מותר מ"מ כיון דקצירה אסורה ביו"ט א"כ ממילא אסור מלאכת אפיי' ובישול במחשבה כיון דע"י אפיי' ובישול נעשה כתלושין כדברי הירושלמי הנ"ל א"כ אסור משום מחשבת קצירה וא"כ שוב קשה איך ירד המן ביו"ט. אמנם נראה דשתי תשובות בדבר. א' דנראה דאפי' א"נ דאסור מלאכה ע"י מחשבה ג"כ אם ע"י המחשבה נעשה המלאכה היינו דוקא בשבת דהוא משום שביתת הקב"ה וכמו דיליף הירושלמי על שביתה בדיבור