כלי חמדה שמות קצב

אמרי' עדל"ת בעצם שיב"מ עכ"פ וע"ז תרצינן דכתיב ועבדת ובפסח מצרים או בפסח מדבר הי' אסור שבירת עצם אפי' בעצם שיש בו מוח כמוש"ל וא"כ ממילא דה"ה לדורות אסור שבירת עצם אפי' בעצם שי"ב מוח. אך לפי"ז זה דוקא אי נימא דהגמ' ס"ל דקרא דועצם לא תשברו בו הוא בפסח מצרים משא"כ א"נ דקאי על פסח מדבר ל"ש בזה תירוץ הגמ' דהרי לפי"מ שביארנו קושית הגמ' דקאי רק על עצם שיש ב"מ ע"כ דכוונת הגמ' דאפי' בעשה שאינה חיובית ג"כ נימא עדל"ת או משום זה שלא נבוא לידי נותר והי' מותר שבירת העצם שיב"מ שלא יבוא קדשים לידי בזיון וא"כ לכאורה קשה מאי תירץ הגמ' מצד קרא דועבדת מנ"ל דבפסח מדבר הי' אסור שבירת העצם שיש בו מוח וע"כ דקאי על פסח מצרים ואז מסברא דהי' אסור כיון דעדיין לא נשמע דעדל"ת כנ"ל ושפיר ילפינן מזה לדורות דלא אמרינן עדל"ת אף בעצם שיב"מ. אמנם כ"ז רק לפילפולא והעיקר נראה דט"ס בגמ' וצ"ל דכתיב ועצם לא תשברו בו וכוונת הגמ' לקרא שנאמר כאן וכמו שנראה מוכרח מדברי התוס' ותמי' על המרשים שלא הרגיש בזה ולע"ע לא מצאתי באחרונים מי שירגיש בזה

ובאמת דרך פילפול אמרנו להכריח שבפסח דורות ל"צ קרא כלל דנימא עדל"ת בעצם שיש בו מוח וה"ה בפסח מצרים וכל הקרא צריך רק על פסח שני דהנה התוס' הקשו דל"ל קרא דלא אמרינן עדל"ת ת"ל דאינו בעידנא ותירץ הגאון בעל פנים יפות ז"ל בפ' מצורע עפי"מ שהוכיח דהיכא דהל"ת ישנה בשאלה דהוא קיל ל"צ בעידנא ומעתה כיון דלאו זה דשבירת עצם קיי"ל דישנו בשאלה דהרי אם ישאל על ההקדש שהקדיש זה השה לשם פסח יוכל לשבור בו עצמות ולכן ל"צ בעידנא אלו דבריו. ואם אמנם כי לכאורה הדברים מוקשין מאוד דהרי אם ישאל על קדושת השה גם מצות אכילת פסח לא יהי' בו וא"כ אין זה קולא מה דישנו בשאלה וצ"ל דכוונת הגז"ל דסוף כל סוף מצות אכילת הפסח א"א להפקיע דהיא מצוה חיובית ונהי דאפשר להפקיע אותה מפסח זה מ"מ העשה בעצם א"א להפקיע ולא הוי קיל משא"כ הלאו דשבירת עצם שאנו דנין על פסח זה אפשר להפקיע בשאלה הגם שזה דוחק מ"מ צריכין אנו למשכינו נפשין אדרב רבינו הגדול בעל הפלאה ז"ל ומעתה בפסח מצרים ל"צ קרא כלל שלא נימא עדל"ת לא מיבעי' א"נ דבב"נ ל"מ התרת חכם כלל וא"כ בפסח מצרים לא הי' מהני שאלה וא"כ שוב צריך בעידנא אך אפי' א"נ דמהני שאלה והי' להם לענין זה דיני ישראל מ"מ לפי מה שכתבתי לעיל בשם החת"ס ז"ל דבפסח מצרים לא הי' הקדש לגבוה כלל א"כ נראה דלא הי' שייך בי' שאלה כלל וא"כ בפסח מצרים אע"ג דכתיב סתמא ועצם לא תשברו בו ג"כ ידעינן דעצם שיש בו מוח ג"כ אסור בשבירה. ומעתה נראה דגם בפסח דורות ל"צ קרא כלל דל"ש בזה עדל"ת דהדרא לדוכתא קושית התוס' שהקשו הא ל"ה בעידנא ואין לומר דהלאו קיל דישנו בשאלה זה אינו דהרי עשה דאכילת פסח ג"כ אפשר להפקיע ע"י שיפקיר קרקעותיו ואין לו קרקע פטור מפסח וא"כ העשה דפסח ג"כ קיל ומעתה זה דוקא פסח ראשון ראשון אבל פסח שני דלא דמי לראיי' כ"כ הפוסקים דאף דאין לו קרקע מחויב וזה מוכרח א"נ דטמאים לנפש אדם הי' מישאל ואלצפן והם לא נטלו חלק בקרקע א"י וא"כ אף דא"י מוחזקת מ"מ הוי בכלל אין להם קרקע והדברים עתיקין בספרי האחרונים. וא"כ שפיר הו"א דאמרינן עדל"ת וצריך קרא על עצם שיב"מ דלא נימא עדל"ת. וי"ל דזה באמת כוונת התוס' הנ"ל שהקשו דל"ל קרא דועבדת ת"ל כיון דאסור בפ"ש כ"ש בראשון ותמי' לכאורה מה הוא הכ"ש. אמנם להנ"ל י"ל דהתוס' ס"ל ג"כ דהקושית הגמ' הי' מקרא דבמדבר וקושית הגמ' על בוצר